בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

היכן אלבר קאמי הישראלי?

March 8th, 2013 | Posted by בעז נוימן in רשימות שלי

“אסור להניח לאינטלקטואלים לשחק בגפרורים”. כך כתב המשורר הצרפתי ז’אק פרבר ב-1946. פרבר שנולד ב-1900 ומת ב-1977 ראה בחייו לא מעט אינטלקטואלים ששיחקו בגפרורים. כאלה שבסופו של דבר תמכו ואף שיתפו פעולה עם משטרים פשיסטיים, נאציים, קומוניסטים ואחרים.

מקומו של האינטלקטואל הוא חשוב ומכריע בכינונה של החברה הפתוחה ובשימורה. ואולם, פעמים רבות, רבות מדי, משהו משתבש במפגש שבין הרעיון, טוב ונעלה ככל שיהיה, לבין החיים. וזה קורה בדרך כלל כאשר האינטלקטואל ממהר, ללא כל ביקורת עצמית, לתרגם את רעיונותיו לדרישה ברורה ומיידית לפעולה פוליטית.

אלבר קאמי היה אחד מגדולי האינטלקטואלים של המאה העשרים שהבין היטב את טענתו של פרבר. לאורך כל חייו ההגותיים והפוליטיים זכר היטב שהוא משחק בגפרורים. כפי שכתב אחד מאוהדיו בצורה מבריקה כל כך: “במוחו של קאמי ניקרה תמיד המחשבה שאמו, אחיו וחבריו [שחיו באלג'יריה] עלולים להיחשף ליתר טרור בגלל מלים שהוא יכול היה לומר בלי לסכן את עצמו כלל ועיקר”. טענה זו קיבלה משנה תוקף לאור התקופה הסוערת והמסוכנת שבה חי – הכיבוש הנאצי, המלחמה הקרה, מלחמת אלג’יריה. על היסוסיו ומתינותו וסירובו לקבל את “קו המפלגה” שילם מחירים כבדים וביניהם הפרידה מידידו ז’אן פול סארטר שהפך לאויבו המר.

סארטר האמין בהיסטוריה. הוא סבר שהיא הדרך לפתרון “המצב האנושי” וכי יש לרתום אותה לשם כך. אם ישכיל האדם להבין את התהליך ההיסטורי שבו הוא מתקיים הרי שגם יבין את היעד ההיסטורי שעליו לחתור אליו. משמעות קיומו של האדם, כך סארטר, תיגזר ממקומו ומתפקידו בתהליך ההיסטורי הזה.

קאמי התנגד בכל תוקף לתפישה זו של האלהת ההיסטוריה, ובוודאי להנחה שמשמעות הקיום האנושי נגזרת מתהליך היסטורי. תפישה זו, לפי קאמי, היא אם כל חטאת. בראש ובראשונה התנגד קאמי להנחה שאדם יכול בכלל להגיע לחשיפת פשר קיומו בעולם בצורה שלמה ומלאה, כזו שתאפשר לו להבין בדיוק היכן הוא עומד בהיסטוריה ולאן עליו לחתור. האדם, לשיטתו, כמובן שמתקיים בהיסטוריה אך קיומו אינו חופף לה במלואו. האדם גם מתקיים בעולם. את המפגש בין האדם לעולם איפיין קאמי כ”אבסורד” במובן זה שאי אפשר להגיע להארה מוחלטת של אותו מפגש, היינו, להבנה מלאה ושלמה שלו ומכאן לידיעה מוחלטת באשר מה צריך לעשות. קאמי גם לא היה מוכן לקבל את הציווי ההיסטורי לפעולה מבית מדרשו של סארטר מכיוון שהוא בהגדרה שולל מהאדם את חירותו בעולם. תפישה היסטורית שכזו מציבה את האדם כמי שמתקיים למען ההיסטוריה ולא להפך. אם לאדם שמור תפקיד בתהליך ההיסטורי הרי שהוא מחויב לו ואינו יכול לפעול בשום דרך אחרת. הכפפת האדם להיסטוריה אינה רק שוללת ממנו את חירותו אלא לעיתים הופכת אותו לרוצח שיכול להצדיק את מעשיו בשם אותה היסטוריה. מבחינת קאמי אין דבר כזה רצח לגיטימי.

קאמי לא האמין ב”מצב האנושי” שנגזר מנסיבות היסטוריות. “עלי להודות”, הוא כתב, “כי אני פסימי באשר למצב האנושי, אולם אני אופטימי באשר לאדם”. האמונה בייעוד ההיסטורי, לפי קאמי, היא שהובילה לכינונם של המשטרים הטוטליטריים מימין ומשמאל. אל מול ה”היסטוריה” מכוונת המטרה של סארטר הציב קאמי את ה”עולם” הפתוח. במקום אדם הממלא תפקיד היסטורי דיבר קאמי על אדם המשפיע על העולם ומגיב אליו. במקומה של “מהפכה” הנגזרת מרעיונות נשגבים ומדרדרת לפשעים גדולים הכתיר קאמי את ה”מרד” שהוא הרבה יותר מוגבל אך דינאמי. בשנה הנוראה של 1939 כתב קאמי בהרוח בגֶ’מילָה דווקא מתוך אמונה בעולם: “בסופו של דבר, תמיד העולם הוא שמנצח את ההיסטוריה”.

מתוך קדימותו של ה”עולם” על פני ה”היסטוריה” גזר קאמי גם את מקומו ותפקידו של האינטלקטואל בחברה. מקוצר היריעה אתמקד בקאמי האינטלקטואל לאור המלחמה באלג’יריה. קאמי מעולם לא היה מוכן לקבל את התזות הדיכוטומית של השמאל הצרפתי ולפיהן הכובש הצרפתי הוא ה”רע” והנכבש האלג’יראי הוא ה”טוב”; שהאלימות הצרפתית היא “מגונה” בעוד הטרור של ה-FLN הוא ביטוי ל”הומניזם של המדוכאים” אם לצטט את פרנץ פנון. רבים מהמתיישבים הצרפתים באלג’יריה, כולל אמו, היו פועלים, פקידים זוטרים עניים שחיו כבר מספר דורות במדינה. הצבא הצרפתי על אדמת אלג’יריה לא היה רק כוח כובש, אלים, אלא גם הגן על חייהם של מיליון אירופאים שרבים מהם לא היו אלא פרולטרים עניים.

עמדתו העקרונית של קאמי נגד ה”מהפכה” באה לידי ביטוי גם בהתנגדותו למהפכה מבית מדרשו של ה-FLN. כאינטלקטואל של ה”מידה” הוא התעקש לאורך כל הדרך שיש למצוא מודוס ויונדי בדמות פתרונות שקולים ומדודים כאלה ואחרים. הוא התעקש על אפשרות הפיוס בין הצרפתים לאלג’יראים או לכל הפחות על הוצאת האזרחים ממעגל האלימות כי אחרי הכל “לא כל הצרפתים באלג’יריה הם חיות צמאות דם ולא כל הערבים הם טובחים מטורפים”.

קאמי תמיד גינה את האלימות הצרפתית אך באותה נשימה גם את זו האלגי’ראית של ה-FLN אשר משום מה היתה מובנית ואף מוצדקת על ידי רבים מהשמאל הצרפתי בשם התהליך ההיסטורי שעתיד היה להסתיים בניצחון ה”צדק”. קאמי היה בין הראשונים שזיהה וגינה את האלימות המהפכנית של ה-FLN נגד אלג’יראים לא-מוסלמים. הוא גינה את ה-FLN גם על שגייס נשים וילדים למערכה ואף רצח נשים וילדים. לא יתכן, כך קאמי, שארגון “שחרור” יעשה מעשים שכאלה. “אין מקום להשלים עם הגורל או להאמין בצדק שתעשה ההיסטוריה. המאבק למען הצדק הוא החשוב. מאותה נקודת מבט אין כל הצדקה לדיכוי הצרפתי, כשם שאין הצדקה לשיטות האלימות של ‘חזית השחרור’”.

קאמי, יש לזכור, היה צרפתי-אלג’יראי והתעקש לטעון שאין “אומה אלגי’ראית” אחת, לפחות לא “אומה” הכוללת את כלל המוסלמים והלא-מוסלמים. התוכנית המהפכנית של ה-FLN לכונן “אומה” היתה עתידה להסתיים באסון בדמות המשך הקזת הדם בין שתי הקבוצות. קאמי השתייך הן לאדמה האלג’יראית והן לזו הצרפתית ולא היה מוכן לוותר על אף אחת מהן. ככזה לא היה מוכן להצדיק אף צד שהשתמש באלימות נגד הצד השני. הקריאה ל”שלום” שנשאה בפי אינטלקטואלים רבים לא היתה לשיטתו אלא דרך להצדיק את האלימות והטרור האלג’יראיים בשם מהלכה הנכון והרצוי של ההיסטוריה. קאמי תמיד התעקש שאסור להיכנע להיסטוריה.

קאמי גם הבין את מגבלותיו של האינטלקטואל במצבים קונפליקטואלים והרי אסון. אם אני מבין אותו נכון הרי שלשיטתו אינטלקטואל תמיד ייכשל כי הוא אמור לגלם את המורכבות והאבסורד שבעולם. בכל מקרה, הדבר האחרון שאינטלקטואל אמור לעשות הוא לדבר בשם ערכים נעלים ונשגבים. אינטלקטואל אסור שיהיה נביא ועליו להימנע מזעם קדוש. אינטלקטואלים הם בריות חסרות אונים. וראוי שיזהרו מלפצות על אין אונות זו באמצעות הגזמות מילוליות.

אינטלקטואל, מדגיש קאמי, אינו יכול להתנכר לבני עמו או להתנתק מהם. לאינטלקטואלים אמיתיים, כך כתב, יש הורים, חברים, מקומות מוכרים, זכרונות חמים. אני מבקש להוסיף שיש להם גם קשרים ומחויבות לבני עמם ולאדמה שעליה הם מתקיימים ושממנה הם ניזונים. אחת ההצהרות החזקות ביותר של קאמי מתייחסת בדיוק לנקודה הזו. “אם מישהו עדיין מחזיק בדעה ההירואית שאחיו צריך למות ובלבד שלא ימותו עקרונותיו, לא אוכל אלא להעריץ אותו מרחוק. אני לא מסוגל.” קאמי בז לאינטלקטואלים ששנאו את מולדתם ובמידה מסויימת ייחלו לנפילתה.

בסופו של דבר קאמי נכשל. הוא נקלע למבוי סתום שבו אף אחד מהצדדים לא היה מוכן להקשיב לו. אם להשתמש במושגי הוויכוח בינו לבין סארטר הרי שהוא מצא את עצמו לכוד בין ה”היסטוריה” לבין ה”עולם”. כל ההצעות שלו התבררו כלא רלבנטיות במסגרת החלוקה לשני מחנות ניצים וקיצוניים. בהתעקשותו העיקשת על ה”מידה” ועל עמדת האמצע הוא זכה לקיתונות של בוז. מצד אחד נחשב לבוגד ומן הצד האחר ללא רלבנטי ואף לפתטי. ובכל זאת, עם גבו אל הקיר, הכריז את הכרזתו המפורסמת – “אני מאמין בצדק, אבל אגן על אמי לפני שאגן על הצדק”. עם הגב אל הקיר הוא בחר אפוא בארצו ובמולדתו ובמשפחתו.

בכל פעם שאני קורא אינטלקטואלים ישראלים המתייחסים למצב הישראלי אני חושש שרובם כותבים מתוך ה”היסטוריה” תוך התעלמות מוחלטת מה”עולם”. בכתיבה ובקריאה לפעולה בתוך ומתוך ה”היסטוריה” הכל ברור. ההיסטוריה מבהירה עד תום מאין באנו, לאן אנו הולכים ומכאן מאפשרת להבין בצורה מלאה ומוחלטת היכן אנו עומדים. אולם ה”עולם” הרבה יותר מסובך ומורכב ולא מואר לחלוטין. תפישתו העצמית של האינטלקטואל כמי ששמורה לו הפריבילגיה לראות את “התמונה השלמה” נובעת בדיוק מתוך אותה הסתמכות מוחלטת על ההיסטוריה. אולם זו אשליה. האינטלקטואל משוקע גם הוא בעולם. אין אפשרות להיות מחוץ לעולם בנקודה שממנה ניתן לראות ולהבין את הכל. האינטלקטואל מדבר אל קהלו מבפנים תוך התיימרות להיות בחוץ, בעמדה רואת-כל המאפשרת לנסח את הפתרון הנכון והצודק בשם עקרונות נעלים, נשגבים ואוניברסליים של “צדק”. עמדה זו עלולה להתברר פעמים רבות כהרת אסון. ב-1953 אמר קאמי שהבחירה הפרטית שלו “היתה לכל הפחות לא לשבת לעולם על כס המשפט [...] כמו רבים מו הפילוסופים שלנו”. הוא התכוון בראש ובראשונה, כמובן, לסארטר. את חייו ביקש להקדיש “להוויה הרגילה של ההיסטוריה ושל בני-האדם, לחיי היומיום, מוארים ככל האפשר, מאבק עיקש נגד ההשפלה העצמית והשפלת הזולת”.

האם האינטלקטואלים הישראליים המגנים שוב ושוב, ובצדק, את האלימות הישראלית כלפי הפלסטינים, ורק לעיתים נדירות, אם בכלל, את האלימות הפלסטינית מבינים את משמעותה של עמדתם? עמדה שלא רק מצדיקה אלימות אלא אולי אפילו מעודדת אותה?

היכן אלבר קאמי הישראלי?

מרץ 2013

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>