בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על Gilbert Achcar, The Arabs and the Holocaust: The Arab-Israeli War of Narratives

July 13th, 2010 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

Gilbert Achcar, The Arabs and the Holocaust: The Arab-Israeli War of Narratives (New York: Metropolitan Books, Henry Holt and Company, 2009).

במוקד ספרו של גילברט אַחקָר, חוקר בבית הספר ללימודים אוריינטליים ואפריקאיים באוניברסיטת לונדון, ניצבת שאלת יחסו של העולם הערבי אל השואה. כותרת המשנה של הספר – מלחמת הנרטיבים הערבית-ישראלית – מעידה עד כמה הנושא נפיץ. אין המדובר בסוגיה של זיכרון ועבר שמתעקש שלא לעבור אלא במלחמה של ממש.

לספר שני חלקים. הראשון, “הזמן של השואה”, מתמקד בתגובות הערביות לעליית האנטישמיות האירופאית המודרנית ולהופעת הנאצים; חלקו השני, “הזמן של הנַכּבָּה”, חוקר את התפישות הערביות את השואה היהודית מאז 1948 ועד ימינו. אחקר מדגיש בכתיבתו את צורת הרבים כדי להראות שהעולם הערבי אינו עשוי מקשה אחת ואינו מבטא עמדה אחת ביחס לאנטישמיות, לנאצים ולשואה. נהפוך הוא, זהו עולם מרובד, מורכב שעמדותיו רבות מגוונות.

ראוי לציין, ואחקר מודה בכך, שחלקו הראשון של הספר מעמיק ומקיף יותר מהחלק השני. זה האחרון מאכזב לא רק משום שהוא עוסק בנושאים מוכרים ואקטואליים יותר אלא גם מכיוון שהדיון שבו לוקה בשטחיות לעומת העומקים של החלק הפותח. חוסר איזון זה בין שני החלקים נובע בעיקר מבעיית עריכה, בעיה שאדון בה בהמשך.

במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים מזהה אחקר ארבע גישות אידיאולוגיות עקרוניות שהתקיימו זו לצד זו בעולם הערבי ושמהן נגזרו, בהתאמה, היחס הערבי אל האנטישמיות הגואה, אל הופעת הנאציזם ואל שואת היהודים – הגישה המערבית הליברלית, המרקסיסטית, הלאומית ולבסוף האידיאולוגיה הריאקציונרית ו/או הפאן-איסלמיסטית הפונדמנטליסטית. ערבים שהיו אמונים על העמדה המערבית הליברלית דחו באופן כמעט קטגורי את היחס האירופי האנטישמי כלפי היהודים ועל אחת כמה וכמה את הרדיפות הנאציות אותם. עם זאת, עמדה ליברלית עקרונית זו לא מנעה מהם בעת ובעונה אחת להמשיך ולהיאבק בציונות. ואולם, המאבק האנטי-ציוני לא נגזר מבחינתם מעמדה אנטי-יהודית אלא אנטי-קולוניאלית. הליברלים הערבים סברו כי אין סיבה שערביי פלסטין ישלמו את מחיר רדיפת היהודים באירופה. במילים אחרות, אין לפתור אי-צדק אחד על ידי גרימת אי-צדק אחר.

וחרף הדברים הללו מזהה אחקר עמדה מורכבת ומפתיעה ולפיה על אף המאבק בציונות נשמעו קולות ערביים המוכנים להפגין סולידריות עם היהודים הנרדפים ולוּ רק בשם הערכים הליברליים האוניברסאליים שמהם התפרש הנאציזם כסכנה גדולה, ברורה ומיידית לאנושות, סכנה גדולה לאין שיעור לעומת הציונות. לא מעט מדינות ערביות הביעו עמדה ולפיה אין לגרש יהודים שברחו מאימת הנאצים והשתקעו זה כבר בפלסטין. יחס מורכב ומפתיע שכזה זיהה אחקר, בין היתר, במאמרים שהופיע ביומון הוותיק והחשוב פילַסטין. העמדה הערבית הליברלית המערבית, טוען אחקר, היתה העמדה הדומיננטית בזמנה.

ומה לגבי העמדה הפלסטינית שלא רק נאבקה בציונות אלא גם שיתפה פעולה עם הנאצים? מה עם מהלכיו של המופתי אמין אל-חוסייני? לפי אחקר מדובר בלא פחות מאשר אינטרסים ציוניים שהעצימו את דמותו של המופתי כמשתף פעולה עם הנאצים הרבה מעבר למה שהיה באמת. זו לא תהיה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שאחקר ינקוט בגישה אפולוגטית ביחס לאמירותיהם ולמעשיהם של הערבים בכלל והפלסטינים. גם בנושא זה אדון בהרחבה בהמשך.

העמדה הערבית המרקסיסטית זיהתה באופן עקרוני בין התופעה הציונית לזו הנאצית. הציונות נתפשה בהגדרה כפשיסטית וכגזענית. הערבים שאחזו בעמדות מרקסיסטיות הגיעו למסקנה זו לא רק על בסיס האורתודוכסיה המרקסיסטית אלא גם מתוך הזהות ההיסטורית בין שתי התנועות. הן הציונים והן הנאצים הניחו קיומו של “פולק” יהודי נפרד ומובחן; שתיהן שיתפו פעולה לכל הפחות בשנים הראשונות לאחר עליית הנאצים לשלטון (הסכם ההעברה); הימין הציוני קיים קשרים עם הפשיסטים האיטלקיים ועוד. ועם זאת, הערבים המרקסיסטים התנגדו לכל ביטוי של אנטישמיות אנטי-יהודית. ראוי לציין כי על הקבוצות המרקסיסטיות בעולם הערבי נמנו גם יהודים שהיו בין האנטי-ציונים החריפים ביותר. העמדה הערבית המרקסיסטית, בדומה למרקסיזם בשאר העולם, ספגה מכה קשה עם ההסכם בין היטלר לסטלין ב-1939.

העמדה הערבית השלישית, זו הלאומית, זיהתה מתוך העיקרון הלאומי את גרמניה הנאצית כאויבתה הגדולה והמרה ביותר של בריטניה. ככזו נתפשה גרמניה הנאצית כבעלת ברית אד-הוק למאבק הערבי האנטי-קולוניאלי בכובש. עמדה דומה, אנטי-צרפתית, ביטאו לאומנים ערבים באזורים שהיו תחת הכיבוש הצרפתי. עמדה לאומית זו אומצה, בין היתר, על ידי מפלגת הבעת’ הסורית ומפלגת מצרים הצעירה. לפי אחקר, המודל הלאומי/לאומני של הפשיסטים והנאצים אומץ על ידי המפלגות הלאומיות הערביות מי יותר ומי פחות. בעוד המפלגה הסוציאל לאומית הסורית שהוקמה ב-1932 היתה “שעתוק לבנטיני” של המפלגה הנאצית הרי שהפלנגות הלבנוניות שהוקמו ארבע שנים לאחר מכן על ידי פייר ג’ומאייל חיקתה את הפלנחה הספרדית.

מפלגת מצרים הצעירה תמכה בגרמניה הנאצית, אך לא בדוקטרינה הנאצית ובפרט לא בפן האנטישמי שלה, וזאת בגלל התיעוב שרחשה לשלטון הקולוניאלי הבריטי. (אותו הגיון, ראוי לציין, מזהה אחקר בתמיכה היהודית בניצחון הסובייטי לאחר 1941.) רומל ששעט לכיוון מצרים היה מבחינת המצרים הצעירים, ובהם אנואר סאדאת, לא נאצי אלא המשחרר הפוטנציאלי של מצרים מידי הכובש הבריטי. את העמדה הערבית הלאומית ביחס לאנטישמיות מזהה אחקר כמורכבת ביותר. האנטישמיות הערבית או לכל הפחות התמיכה הערבית באנטישמיות האירופאית-גרמנית היתה בדרך כלל נגזרת של שנאת הציונים ותמיכת הבריטים בהם. מנהיגי מפלגת אסתקלאל, המפלגה הערבית החילונית הלאומית בפלסטין שהוקמה ב-1932, זיהתה בבריטים את האויב המרכזי שלה ולא את היהודים.

העמדה הערבית האיסלמיסטית הופיעה על במת ההיסטוריה המודרנית עם הקמת ארגון האחים המוסלמים ב-1928 במצרים. מראשיתה התאפיינה בעמדה אנטי-ציונית קיצונית. במהלך שנות השלושים חברו לה גם מרכיבים אנטי-יהודיים חריפים. כמוסלמי אדוק לא יכול היה הוגה הדעות האיסלמי ראשיד רידא לקבל באופן עקרוני את הדוקטרינה הנאצית, אך הוא כן הפגין סימפתיה לנאציזם ככלי של רצון האל המבקש לסלק את הכופרים בין שמדובר בגרסאות מוטעות ומושחתות של האיסלם ובין שמדובר בקומוניסטים וכמובן ביהודים.

ספרו של אחקר הוא תרומה חשובה לדיון ההיסטורי וההיסטוריוגרפי בנושא בעיקר משום שנושא זה נוטה בדרך כלל להיות מוצג באופן קלישאתי משהו. כאמור, לא מדובר עוד בעולם ערבי אחד אלא בעולמות רבים הנתונים לשינויים לאורך זמן. זאת ועוד, העמדות הערביות הרבות והמגוונות – גם אלה המאמצות כמעט לחלוטין את האנטישמיות האירופאית ואף את הדוקטרינה הנאצית – נובעות ממוטיבציות שונות שאל לנו להתעלם מהן. לעיתים מדובר באימוץ אידיאולוגי עקרוני, לעיתים בריאל-פוליטיק. לפעמים מדובר באופורטוניזם צרוף אד הוק. גם כאן מסתבר אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

לפני שאעבור לדיון ביקורתי בתוכן הספר איני יכול להתעלם מבעיות הקשורות לענייני עריכה. במקומות רבים, רבים מדי לדעתי, פונה אחקר מהדיון ההיסטורי-היסטוריוגרפי המעניין להתנצחות ארוכה, לא אחת ארכנית וטרחנית, עם חוקרים אחרים. בחלקים אלה מופיעים ציטוטים ארוכים של מושאי ביקורתו. לא אחת חשתי כקורא שאיני מחזיק בידי ספר מחקר אלא אסופה של ביקורות ספרים. זאת ועוד, אחקר נוהג להצמיד לשמות החוקרים שאותם הוא מצטט תיאורים הנגזרים מיחסו אליהם. זהו, לטעמי, לא יותר מאמצעי רטורי מיותר. לאורך הספר הוא חוזר ומבקר בחריפות את מאיר ליטבַק ואסתר וֶבּמן תוך שהוא דואג להזכיר לקורא כי מדובר בצמד “אקדמאים ישראליים החברים במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב” (עמ’ 23). הכוונה ברורה – אחקר מבקש להוכיח כי עמדתם נגזרת מן המקום שבו הם פועלים. (גילוי נאות – אני חבר סגל בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב). כאשר הוא מציין את שמו של ישעיהו ליבוביץ’ ומביא את טיעונו הידוע (והדמגוגי לעניות דעתי) ולפיו בפלישה ללבנון ב-1982 ביצעה ישראל מדיניות “יודו-נאצית” מתאר אותו אחקר במילים “הפילוסוף והמלומד הדגול” (עמ’ 239-240). אני סבור שלאור כל אלה היה מקום להתערבות משמעותית יותר של עורך או עורכת הספר.

ולעצם טיעוניו של אחקר. הבעיה המהותית ביותר של הספר – שעליה הוא קם ונופל – היא המִסגור ההיסטורי-היסטוריוגרפי שעליו הוא מבוסס. כבר בעמודים הראשונים קובע אחקר כי הרגע המכונן בתולדות הציונות בכלל ומדינת ישראל בפרט הוא עליית הנאצים לשלטון ב-1933. הסיבה העיקרית לכך הוא הזינוק במספר המהגרים היהודים לארץ ישראל. אם מ-1882 ועד 1931 הגרו אליה כ-187,000 יהודים הרי שבשנים 1932-1948 הגיעו אליה כ-313,000 איש, כ-80 אלף מהם ניצולי שואה. ומכאן, ב-1932 שיעור היהודים בארץ היה כ-18.3%, ב-1946 כבר זינק אל מעל 35%. אחקר מסיק מכאן כי “מדינת היהודים” חייבת את הולדתה לשואה. זאת ועוד, “תרומתם” של הנאצים למעשה הציוני ולהקמת מדינת ישראל לא הסתיימה רק בפן הדמוגרפי אלא התבטאה גם בשיתוף הפעולה בין הציונים לנאצים ששיאו בהסכם ההעברה וכן בהצדקה הקיומית המבוססת על השואה של המפעל הציוני ומדינת ישראל. במילים אחרות, כבר בראשית הספר יוצר אחקר זיקה ברורה וחד משמעית בין האנטישמיות האירופית בכלל והנאציזם והשואה בפרט לבין המעשה הציוני והקמת מדינת ישראל. במסגור ההיסטורי-היסטוריוגרפי זה הזיקה בין הנאציזם לציונות הופכת מנושא המחקר של אחקר להנחת היסוד שלו. במילים אחרות, טענה ערבית קיצונית כמו זו המזהה את הציונות עם הנאציזם הופכת מעמדה אידיאולוגית לעובדה היסטורית.

המסגור ההיסטורי-היסטוריוגרפי שמציע אחקר כתשתית לספרו אינו מופרך או לא-לגיטימי. אחקר יכול לטעון שהשואה היהודית החלה ב-1933 ויש גם היסטוריונים שטוענים כך, לא מעט מהם אפילו ישראלים. ועם זאת, רבים אחרים יטענו שהיא החלה לכל המוקדם בסוף שנות השלושים אם לא בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים. בנקודה מהותית זו לספרו היה חייב אחקר להיות יותר רפלקטיבי ויותר ביקורתי. שהרי אם שואת היהודים אכן החלה לכל המוקדם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אזי הטיעון הדמוגרפי העומד בתשתית טענתו של אחקר מתערער אם לא קורס. על פניו, אני חושש, אימץ אחקר אפשרות אחת, מוגבלת ובעייתית, בכל הנוגע לתיקוף של השואה כך שתתאים ליצירת הזיקה בין הנאציזם, השואה, הציונות ומדינת ישראל שבדרך.

זאת ועוד. אחקר כותב כי ב-1932 שיעור היהודים בארץ ישראל היה קרוב ל-20%. הנאצים ורדיפות היהודים “תרמו” אפוא עוד כ-15% בלבד. מכאן שלא הנאצים ולא השואה היוו גורם שהפך את היהודים לרוב בארץ ישראל. וכמעט מיותר להזכיר כי המעשה הציוני לא החל בשנות השלושים של המאה העשרים אלא בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה, וזאת מסיבות רבות ומגוונות כולל תפישה יהודית אודות קשר היסטורי ודתי לארץ ישראל.

אני משוכנע שאחקר מכיר ברמה כזו או אחרת את ההיסטוריה של הציונות ושל מדינת ישראל. ואולם בעוד הוא מפגין עמדה מורכבת ומתוחכמת מאוד ביחס להיסטוריה של הערבים הרי שהוא מסרב לעשות כן ביחס להיסטוריה של הנאציזם, של שואת היהודים ומעל לכל ביחס להיסטוריה של הציונות. זכותו של אחקר לאחוז בעמדה אנטי-ציונית והוא אכן מבטא אותה היטב לאורך הספר. הסיפור הציוני והישראלי, לשיטתו, הוא פשוט. יהודים הגיעו לארץ ישראל, לארץ לא להם, ובתהליך הדרגתי נישלו את הפלסטינים. בסופו של דבר, הוא קובע, הפלסטינים הושפעו בצורה עמוקה ודרמטית משואת היהודים – מה שהנאצים עשו ליהודים (שואה) הוביל למה שהיהודים עשו לערבים בכלל (התוקפנות היהודית והישראלית) ולפלסטינים בפרט (נכבה). הציוני והישראלי הוא תמיד התוקפן, הערבי הוא תמיד הקורבן. זו תמונה צרה, מוגבלת, חד ממדית. בין היתר מבסס אחקר את עמדתו זו על סקר אחד מ-2003 שבו 59% מהאירופאים זיהו בישראל סכנה לשלום כאשר שנייה לה היתה אירן שקיבלה 53%. זה לא טיעון היסטורי אקדמי.

האנטי-ציונות של אחקר מפעפעת אל המתודולוגיה שלו והופכת מעוינות פוליטית למה שאכנה “עוינות מתודולוגית” שבסופו של דבר, לדעתי, עושה עוול דווקא להיסטוריה של הערבים. עוינות מתודולוגית זו מתבטאת יותר מכל בהצבתם של הציונים (ובכלל זה גם הקולוניאליסטים המערביים) כסובייקטים פעילים בהיסטוריה לעומת הערבי המופיע כאובייקט סביל. ובמקרים המעטים בהיסטוריה הזו שבהם מפציע הערבי כסובייקט פעיל, כמעט תמיד, כפי שאראה, פותר זאת אחקר באפולוגטיקה.

האובייקטיביזציה של העולם הערבי והעמדות הערביות ניכרות כמעט בכל מקום בספר. האנטישמיות הערבית, לשיטתו של אחקר, אינה באמת ערבית אלא חלחול או אימוץ של אנטישמיות אירופאית במקורה. לפי אחקר עד לחדירתו האלימה של המערב אל העולם הערבי היהודים שגשגו בו. רק עם בואו של הקולוניאליזם האירופאי התדרדר היחס כלפי היהודים שלא רק זוהו עם המערב אלא גם אימצו אותו ונהנו מפירותיו. בשנות העשרים של המאה העשרים התווספה לכך גם שאלת פלסטין. אנטישמיות ערבית, לפי אחקר, היא קודם כול אנטישמיות אירופאית.

אחקר מרבה לתאר את האלימות והברוטליות המערבית והציונית כלפי העולם הערבי. בספר אין כמעט זכר לאלימות ערבית, לא כל שכן פלסטינית. אחקר כן מזכיר, למשל, את מהומות הפַרהוּד הלא הוא הפוגרום העיראקי הגדול בראשית יוני 1941 שכוון נגד היהודים שהואשמו כגיס חמישי של הבריטים. בפוגרום נרצחו בין מאה למאתיים יהודים ומעל לאלפיים נפצעו. אחקר אפולוגטי ביחס לפוגרום. לטענתו, הוא בוצע על ידי מיעוט קטן והתאפיין בהתנגדות מוסלמית אליו ובעזרה ליהודים הנטבחים. כמובן שאחקר בוחר את המקורות הנוחים לו, מתעלם מההקשר הכללי ומפוגרומים נוספים בני התקופה שהתקיימו ברחבי העולם הערבי. מיותר לציין שכאשר הוא מתאר אלימות יהודית-ציונית היא לעולם חד-צדדית, פשוטה, כמעט טבעית. כאשר הוא מציין את הטבח בדיר יאסין הוא לא מדגיש שהוא בוצע על ידי מיעוט, אך הוא כן מצטט מדברי בני מוריס שדיר יאסין היא לא סרברניצה. האם מישהו חשב שהיא כן?

עוינותו המתודולוגית של אחקר מגיעה, לדעתי, לשיאה בהתייחסותו למקרה של המופתי הפלסטיני חאג’ אמין אל-חוסייני. את הדיון במופתי הוא פותח בטענה שדמותו סבלה מ”מצעד הלהיטים בן זמננו של הדמונולוגיה” (עמ’ 131). אמין אל-חוסייני, לפי אחקר, הוא דמות הרבה פחות חשובה מהררי הדיו שנשפכו עליה. גם כאן הסיפור הוא בעיקרו כתב אפולוגטיקה. המופתי, לפי אחקר, הוא בכלל תוצר של הקולוניאליזם הבריטי והציונות שכן הוא מונה למופתי של ירושלים ב-1921 על ידי לא אחר מאשר הנציב העליון הבריטי (היהודי והציוני!) הרברט סמואל, מ”אדריכלי” הצהרת בלפור. מינויו של המופתי היה בעצם ראשון בשרשרת של מינויים שנויים במחלוקת שפיצלו את הפלסטינים ולא אפשרו להם להחליט על הנהגה מאוחדת ומוסכמת. חוץ מלטעון שהמופתי הוא בעצם “קונספירציה יהודית-ציונית” אחקר אומר הכול.

גם אם בראשית דרכו ביטא עמדות מתונות הרי שבשנות השלושים החל המופתי להקצינן על רקע המאבק הציוני-פלסטיני. כך, למשל, ב-1935 הוקמה קבוצת הגרילה האיסלמיסטית הראשונה בפלסטין בהנהגתו של שייח עז א-דין אל-קסאם. פעילות הג’יהאד שלו החלה רק בנובמבר 1935 לאחר שהתגלה בנמל יפו משלוח נשק לא חוקי שנועד ליישוב היהודי. גם ראשית הג’יהאד האיסלמיסטי בארץ ישראל אפוא אינו אלא תגובה לציונות. אין זכר בסיפור של אחקר לתפישות איסלמיסטיות של ג’יהאד. במילים אחרות, שוב אין סובייקט ערבי, במקרה הזה איסלמיסטי!

ב-1936 הצליח המופתי לאחד את הכוחות הפלסטינים תחת הנהגתו והוא החל להוביל את המרד הגדול. במסגרת הדיכוי הקשה של המרד ניסו הבריטים לתפוס אותו ובכך הפכו אותו לשעיר לעזאזל ולגיבור. המופתי ברח לאירופה שם החל השלב הקיצוני שלו. לאחר ניסיון כושל לג’יהאד אנטי-בריטי בעיראק גלה לברלין ולרומא ולקח חלק בתעמולה הנאצית והפשיסטית ובהקמת יחידות ערביות בשירות הציר. אחקר מדגיש כי הן היו קטנות מאוד ושוליות. ובכלל, יותר ערבים שירתו בצבאות בעלות הברית מאשר בצבאות הציר.

במסגרת שיתוף הפעולה עם הנאצים מתעקש אחקר לטעון כי המופתי לא אימץ את הדוקטרינה הנאצית. ואולם, כדי להוכיח זאת הוא נדרש למהלכים שהם לדעתי רטוריים במהותם. את בקשתו של המופתי מהנאצים לחסום הגירה יהודית לפלסטין קורא אחקר כדרישה מקובלת וסבירה לחלוטין, שהרי מדובר בפלסטיני. עם זאת, הוא מוסיף, היא היתה יכולה להיות דרישה לגיטימית אם היתה מופנית אל הבריטים. עצם הפנייה אל הנאצים היא שהפכה אותה ללא-לגיטימית. פרשנות זו של אחקר אינה ברורה לי. המופתי, ואחקר מודה בכך, ידע על ההשמדה. נניח והמופתי היה פונה אל הבריטים בבקשה למנוע הגירה לפלסטין. האם בכך לא היה גוזר את דינם למוות של היהודים באותה מידה?

המופתי לא הסתפק רק בבקשה לחסום הגירתם של יהודים לארץ ישראל. הוא גם המליץ לשלוח יהודים למחנות בפולין. גם כאן מלהטט אחקר במילים. מצד אחד, הוא טוען, אפשר לראות בדרישה כזו כלגיטימית כאשר היא באה מצד מנהיג פלסטיני. מצד שני, הוא קובע, היא מתועבת. אחקר מצטט מזיכרונותיו של המופתי עצמו שבהם טען כי שיתף פעולה עם הנאצים לא לטובתה של גרמניה ולא מתוך קבלת העקרונות הנאציים אלא מתוך שכנוע עמוק שאם גרמניה ומדינות הציר ינצחו הרי ששום זכר לא יישאר מהציונות בפלסטין ובארצות ערב. אחקר מחמיר עם המופתי – הוא מדגיש כי בטענה האחרונה באומרו “ציונים” מתכוון המופתי ל”יהודים”. ובכל זאת, על רקע כל הדברים הללו, מתעקש אחקר להיוותר אפולוגטי בקובעו כי חוסייני “אומר את האמת כאשר הוא אומר שהוא לא אימץ את הדוקטרינה הנציונל סוציאליסטית” (עמ’ 155). וגם אם נקבל את הטענה שהמופתי לא אימץ את הדוקטרינה הנאצית אלא רק פעל על פיה – מה זה בעצם משנה?

נקפוץ מספר עשרות שנים קדימה לדיון באיסלמיסט אחר – נשיא איראן מחמוד אחמדינג’אד. אנו נמצאים בחלקו השני של הספר שבו מבקש אחקר לחקור את יחס העולם הערבי אל השואה. תפישתו של אחמדינג’אד, לפי אחקר, מבוססת על שלוש נקודות עקרוניות: א) השואה היא מיתוס ב) יש להעניק למכחישי שואה זכות דיבור המופר על ידי האירופאים שבעת ובעונה אחת מגנים על הזכות לגנות את חילול האיסלם ג) אם השואה אכן קרתה מי שאשם בה עליו מוטלת האחריות להעניק ליהודים טריטוריה. מטיעונו השלישי של אחמדינג’אד מסיק אחקר שהנשיא האיראני אינו מכחיש שואה (גם אם מבחינתו השואה היא “היפותזה לא מוכחת”. לפי אחקר, עמדתו של אחמדינג’אד היא בכלל סימפטום לתופעה אחרת – זו של האיסור החוקי על הכחשת שואה במערב. איסור זה, טוען אחקר, חושף אותם במקרה הטוב כבלתי מהימנים. ובכלל, כל כוונתו של אחמדינג’אד, לפי אחקר, היא לעורר פרובוקציה ותו לו! ואני שואל – האם לא יכול להיות שאחמדינג’אד הוא פשוט מכחיש שואה? אפילו אחקר מזהה את הכחשת השואה שלו כחלק מתפישת עולמו (סעיף א’). איני מבין מדוע אצה לאחקר הדרך לסנגר על מכחיש שואה?

אין לי ביטוי אחר לתאר את הפרק המסכם של הספר מאשר מפתיע, אולי מוזר. אחקר פותח אותו בציטטה מעל המתודה לדקארט שבו מכריז הפילוסוף: “השכל הישר (le bon sens) הוא הדבר המשותף ביותר לכל באי העולם; [...] אין זה מתקבל על הדעת שכולם טועים; אלא דווקא יש בכך להעיד כי הכושר לשפוט נכונה ולהבחין בין האמיתי והשקרי, שהוא בעצם הדבר שקוראים לו שכל ישר או תבונה, שווה על-פי טבעו בכל בני-האדם; וכן, שדעותינו שונות זו מזו לא מפני שיש הגיוניים יותר והגיוניים פחות, אלא רק מתוך כך שאנו מטים את מחשבותינו לנתיבים שונים ואיננו שוקלים אותם דברים עצמם”. (רנה דקארט, מאמר על המתודה, תל אביב: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2010, עמ’ 31. מצרפתית: יהושע קנז)

אחקר מקבל את קביעתו של דקארט וקובע כי השכל הישר הוא מה שיאפשר לערבים ולמוסלמים מצד אחד ולישראלים וליהודים מצד שני לחרוג אל מעבר לפרטיקולריות הלאומית, הדתית, האתנית האחראית לסוגי הצדק השונים שאינם מאפשרים לכל אחד מהצדדים לחצות את הגבול אל עבר הצד השני. את הגבול הזה שהוא מאבחן בהשראת דקארט הוא מכנה “הקו הירוק” ו”חומת ההפרדה”.

הסיכום הזה מפתיע כי לאחר כתיבה כה פסימית שמוכיחה למעשה שאין ולא היתה שום אפשרות לדיאלוג בין שני הצדדים – אולי נגיעות פה ושם לא יותר – לפתע נתקל הקורא בפרץ של אופטימיות בלתי מוסברת המבוססת, למרבה ההפתעה, שוב על פרדיגמה מערבית. זהו במידה רבה סיום הולם לספר כמעט אוריינטיליסטי שבו רק המערב (והציונים) משחק תפקיד פעיל בעוד המזרח הערבי כמעט תמיד נפעל. האם אחקר לא יכול היה לאתר פילוסופיה/תיאולוגיה ערבית/מוסלמית או ישראלית/יהודית שממנה אולי אפשר לגשר על הפערים ולמנוע לא רק את המלחמות בין הנרטיבים אלא גם את שפיכות הדמים ממש? מדוע אצה לו הדרך לחזור מאות שנים לאחור אל אבי הפילוסופיה המערבית המודרנית, פילוסוף שבעצם הכרזתו על “השכל הישר” (המערבי המודרני) היה, יהיו שיטענו, אבי כל חטאת האחראי על ההתנשאות המערבית על כל מי שלא נתפש ככזה.

ההיסטוריה שמספר אחקר היא היסטוריה מסוכסכת שכל כולה דעות קדומות, סטריאוטיפים, מיתוסים ומיתולוגיות, תיאולוגיה ושפיכות דמים. מה לכל אלה ול”שכל הישר” של דקארט? רק לאלוהים הפתרונים.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>