בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

מדוע שבתי אל הציונות

March 25th, 2010 | Posted by בעז נוימן in רשימות שלי

מדוע שבתי אל הציונות

התגייסתי לשריון בנובמבר 1989. בתיכון שבו למדתי בצפון תל אביב ובשבט הצופים שבו הייתי חבר מכיתה ד’ כולם התגייסו. כמעט כולם שאפו להגיע לקרבי. הייתי מפקד טנק. הקו המבצעי העיקרי שלנו היה בשטחים, בעיקר בעזה. הפלוגה שלי הוצבה בשכונת שיח’ רדואן ובמחנה הפליטים שאטי. לא רציתי לשרת בשטחים. התנגדתי לכיבוש אבל לא התכוונתי לסרב פקודה. רציתי להישאר בצוות השמירה בבסיס שלנו ברמת הגולן. בגלל  אילוצי כוח אדם הורידו אותי לעזה. התכוונתי להיות המצפון של הפלוגה. בסיור בשאטי ראיתי חייל מכוון רובה לראש של ילדה. הוא ראה אותי רואה אותו. עשה כאילו הוא יורה בה, וצחק. דיווחתי למ”פ. הוא לא העמיד אותו לדין. בשמירות ובשעות הפנאי קראתי ספרים. בין היתר את “לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים” מאת בני מוריס. שאטי היה מקום שבו צריך לפטרל. שממנו צריך להיזהר. שממנו רוצים לצאת כמה שיותר הביתה.

בתום שירותי הצבאי נרשמתי ללימודי היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. כאשר התוודעתי לראשונה להגותו של מרקס עולמי התהפך. בבחירות הצבעתי חד”ש והפגנתי מול משרד הביטחון. באחת הפעמים אני וחברי צעקנו: “שר הביטחון, שר הביטחון, כמה ילדים רצחת היום?” בהפגנות הלכתי עם שלט: “פרופיל 21 – הביטחון שלי ושל הפלסטינים”. העולם נהפך לשדה קרב – הפלסטינים קורבנות והציונים מקרבנים – וכל מי שסבור אחרת טועה. במסגרת לימודי לתארים המתקדמים התמקדתי בהיסטוריה גרמנית במאה העשרים שחיזקה והעצימה את עמדותי הביקורתיות על מעלליה ופשעיה של ישראל. ישראל לעיתים היתה בעיני לרפובליקת ויימאר בשנותיה האחרונות או לגרמניה הנאצית בשנותיה הראשונות. בשירות שלי בשטחים אני הייתי ה”נאצי” והערבים ה”יהודים”. כל דבר שהריח ציונות היה מוקצה. מדינת ישראל לא היתה מבחינתי אלא מכשיר של פיקוח, שליטה ודיכוי. בישראל לא פרחו פרחים.

בהשראת מורי באוניברסיטה, ראיתי בהסכמי אוסלו מהלך מניפולטיבי ישראלי שנועד להמשיך את הכיבוש באמצעים כלכליים. בכיר פלסטיני ממנגנוני הביטחון הגיע להרצאה באוניברסיטה. שאלתי אותו האם לדעתו ערפאת לא בגד בעמו ומכר אותו בזול לישראלים. את פיגועי הטרור שהתרחשו מאמצע שנות התשעים ראיתי כחלק מהמחיר שהישראלים יאלצו לשלם בתקופת המעבר מסכסוך לשלום. חשבתי שככל שיהיה רע כך בסוף יהיה טוב.

כשסיימתי את התואר הראשון התלבטתי בין התמחות בהיסטוריה גרמנית או ציונית. בחרתי באפשרות הראשונה, אבל לא ויתרתי על השנייה. התחלתי במחקר עצמאי שעניינו החוויה החלוצית בעליות השנייה והשלישית. היה לי ברור מה אני עתיד למצוא במקורות – את שורשי הדיכוי, הכיבוש והעוול הציוניים. במשך מספר שנים קראתי מכתבים, יומנים אישיים וקולקטיביים, עיתונות פועלית בת התקופה, שירים, פרוזה ועוד. בן גוריון וא”ד גורדון, יצחק בן-צבי ורחל ינאית ואחרים. בשלב מסוים חלחלה ללבי ההבנה שממצאי אינם עומדים במבחן עמדתי הביקורתית. העולם החלוצי היה רווי באהבה לארץ ישראל. החלוצים ראו בארץ את אמם ואביהם, והם היו בניה ובנותיה השבים אליה. ארץ ישראל היתה גם אהובתם. החלוצים, רובם ככולם, חוו לידה מחדש על אדמת ארץ ישראל – הם נולדו מתוך מימיה ואדמתה, סלעיה והריה. הארץ היתה חלק אורגני מגופם, וגופם היה לחלק מגוף האדמה. היתה זו טעות, לדעתי, לכפות על אותה אהבה, תשוקה כפי שכיניתיהּ, מושגים זרים לה. למשל, לקרוא לתוכה משמעויות רומנטיות-אוריינטליסטיות, קולוניאליות, על אחת כמה וכמה פרוטו-פשיסטיות. קריאה כזו היתה חוטאת ל”רוח הניטשאנית” של החלוציות הציונית. הדברים הגרועים ביותר שיכולתי להגיד על חלוצי הציונות הוא שבקניית האדמות בכסף מלא הם התעלמו מהפלחים שישבו עליהן, ושכלל לא ידעו שהאדמה עברה מיד ליד; שהם התנשאו על התושבים המקומיים הערבים; שהם הניחו כי מפיתוחה של הארץ ייהנו גם תושביה המקומיים למרות שאף אחד לא ביקש מהם זאת. בפרספקטיבה השוואתית של ראשית “המאה העשרים הרעה” ובוודאי בהקשר של המהפכות האירופיות שביקשו לשנות סדרי עולם, המהפכה החלוצית הציונית בוודאי שלא היתה בין הגרועות. בין המהפכה החלוצית-הציונית של ראשית המאה העשרים לבין האסון הפלסטיני של 1948 לא עובר קו ישר אחד והכרחי כפי שחשבתי בעבר. בדרך יש לעבור את קריסת האימפריה העות’מנית ואת כינון המנדט הבריטי, שתי מלחמות עולם, הופעת הלאומיות הפלסטינית ותנועת האחים המוסלמית במצרים (1928) ופעפועה אל ארץ ישראל, המרד הערבי הגדול (1936-1939), הניסיונות לחלוקת הארץ מוועדת פיל (1937) ועד האו”ם (1947) וההתנגדויות אליהן, מלחמת האזרחים שהוצתה מיד לאחר החלטת האו”ם ועוד.

בספרי, “תשוקת החלוצים”, שהתבסס על מחקר זה זיהיתי בחלוציות הציונית לא עוד מיתוס אך גם לא אבי כל חטאת. החלוציות הציונית היתה, להבנתי, תנועה מהפכנית של צעירים וצעירות שביקשו לקחת אחריות על חייהם ולשנות את עולמם מן היסוד. מסקנתי העיקרית על מהפכה זו היתה כי החלוצים היו הראשונים שזיהו את הקיום בארץ ישראל עם הקיום בכלל. להיות-בארץ-ישראל היה מבחינתם להיות לא רק במקום קונקרטי מוגדר. להיות-בארץ-ישראל היה מבחינתם להיות. המעשה החלוצי הציוני ודאי שהיה מהפכה פוליטית, כלכלית, חברתית, פסיכולוגית ועוד. אבל קודם כול הוא היה מהפכה אקזיסטנציאלית.

בעיצומה של עבודת המחקר על ספרי פרצה האינתיפדה השנייה. במרס 2002 התרחש הפיגוע במלון פארק בנתניה שבו נרצחו 30 ישראלים ו-140 נפצעו. על הפיגוע נודע לי בעודי מסב עם משפחתי וכל בית קיבוץ שפיים שבו אני חבר לשולחן סדר פסח. מזכיר הקיבוץ הפסיק את הסדר, דיווח על האירוע ואמר שככל הנראה ישנם קורבנות רבים. הוא ביקש מאיתנו לעמוד דקת דומיה לזכרם. הרגשתי שלא בנוח עם הריטואל הקולקטיבי. בתוך תוכי חשבתי שהנה אנו יושבים כאן וחוגגים את החג בעוד הפלסטינים נאנקים תחת עול הכיבוש. מעולם לא ראיתי במתאבדים לוחמי חופש, אבל הבנתי את מעשיהם מתוך ההקשר ההיסטורי של הסכסוך. חשבתי שאם הייתי במקומם אולי גם אני הייתי מתאבד. החזקתי בדעה של פרנץ פנון ולפיה האלימות היא ההומניזם של המדוכאים. עמדתי לזכר הנרצחים בפיגוע כי לא היה לי אומץ לא לעמוד.

בשלב מסוים לא יכולתי להמשיך ולהתעלם משאלות מורכבות שהטרידו אותי. מדוע בחרתי לבקר בחריפות את האלימות הישראלית אך לא מצאתי לנכון לגנות את הטרור הפלסטיני? כיצד יכולתי להיות כה רגיש לכאבם של הפלסטינים שנפגעו מהכיבוש הישראלי ואדיש כמעט לחלוטין לכאבם של הישראלים נפגעי הטרור הפלסטיני? מדוע מעולם לא ביקרתי את עמדותי הביקורתיות? שאלתי אינספור שאלות על הלאומיות הישראלית ועל הציונות, אך מעולם לא העליתי אף לא שאלה ביקורתית אחת על הלאומיות הפלסטינית? במגילת העצמאות הישראלית קראתי כל מילה ופירקתי אותה לגורמים, אך את האמנה הלאומית הפלסטינית ואת אמנת החמאס לא קראתי ולו פעם אחת. במחשבה הביקורתית שלי גיליתי שמרנות. בתפיסותי ההומניסטיות נחשפו כתמים שחורים של אנטי-הומניזם.

כאשר למדתי את מרקס וקראתי את כתביו – וכל מחשבה ביקורתית הורתה במרקס – כמעט ולא נדון היחס האפשרי בין הגותו הביקורתית, ההומניסטית, לבין הפשעים של אלה שהסתמכו עליו. חברי ואני דיברנו תכופות על פשעי הפשיזם, הנאציזם, הקולוניאליזם האירופי, ולא אחת קראנו את הציונות בתוך ומתוך ההקשרים הללו. אולם על הפשעים הסובייטים כמעט ולא נאמרה מילה. ואם נאמרה תמיד התלוותה אליה נימה אפולוגטית. הרי לא באמת יכול להיות שיש קשר בין הביקורתיות וההומניזם המרקסיסטיים לטרור ולרציחות העמים של סטלין. ואם כן, אז לבטח מדובר בסטייה, בעיוות או בהשחתה ללא הכר של המרקסיזם על ידי, נאמר, ה”טירוף” של סטלין. ובמקרה הגרוע האלימות הסובייטית היא ה”מחיר” שיש לשלם בדרך לגאולת האדם בתורת ככל שיהיה יותר רע בסוף יהיה יותר טוב. ובסופו של דבר הסטליניזם הוא הומניסטי ביסודו כי הוא מבוסס על אתוס אוניברסלי של שחרור האדם בעוד שבבסיס הפשיזם והנאציזם ניצב אתוס פרטיקולריסטי של חיסול האחר. חברי ואני שכנענו אחד את השני שאנו ביקורתיים והומניסטים, אך למעשה מחצית משדה הראייה שלנו היה חשוך. זו המחצית שבה היינו אמורים לראות את עצמנו ואת המסורת ההיסטורית וההגותית שעליה הושתתה השקפת עולמנו. תמיד ראינו את מה שהיה “שם”. ה”כאן” נמחק לחלוטין. חשבנו על האנושות, לא על בני אדם.

התהליך שעברתי נמשך שנים ארוכות ולא תמיד היה מודע לעצמו. המציאות נגסה באיטיות בתיאוריות, בקונספציות, בדעות הקדומות ואולי מעל לכול בבּוֹרוּת. היתה זו תחושה מוזרה לחשוב על הציונות ללא אותם רגשות של דחייה. כמו החלוצים הרגשתי שאני שב לארץ ישראל. מקים לעצמי תנועה ציונית משלי. איני נאיבי. אני מודע לעוולותיה של התנועה הציונית, אולם ברור לי שהיא כשלעצמה אינה עוול.

שיבתי אל הציונות הדהדה גם במעגלים קרובים יותר. סבא משה עלה לארץ ישראל ב-1929 והיה מזכיר מועצת פועלי ראשון לציון וראש עיר בשנות החמישים. בשנים שבהן למדתי באוניברסיטה הוא הפך במידה רבה לאיש הרע, למפא”יניק שהיה אחראי יחד עם חבריו לתנועה לעוולותיה ותחלואיה של הציונות. תמיד אהבתי אותו. בשובי לציונות התווספו לאהבה רסיסי הערצה. סבא שלי היה מהפכן. לא מהפכן של תיאוריות נשגבות, כי אם מהפכן של יומיום. עם עלייתו לארץ הוא עבד בפרדסים ובבניין, ואת כל שברשותו השקיע בחינוך בנותיו. בתקופת כהונתו כראש עיר גדלה אוכלוסיית ראשון לציון פי שלושה כתוצאה מגלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. האיש שהוגלה לסיביר, שאחד מאחיו נרצח בידי קוזאקים בתקופת המהפכה הקומוניסטית ושכמעט כל משפחתו נספתה בשואה הלך לעולמו והוא בן מאה, מוקף במשפחה אוהבת. פעם ראיינתי אותו על תולדות חייו. הוא אמר לי שתנאי המאסר בסיביר היו כל כך קשים שידע בוודאות שלא יחיה שנים רבות. אני חושב היום שהציונות היתה מזור לחייו.

***

בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטה הכרתי את חברתי ומי שתהיה אשתי לעתיד זהר. כעשר שנים לאחר מכן נולדה עמליה, בתי הבכורה, ומספר שנים לאחר מכן הגר ונמרוד התאומים. זה המקום שלי ובו נמצאים המשפחה, החברים, הקיבוץ, העברית, הנופים המוכרים והחום.

אני לא מתכחש לכך שהמקום שלי הוא לא רק שלי ושהוא מסוכסך. איני מתכחש לאחריות שלי על מעשי, למשל, כחייל, ואני מוכן לשלם על כך. אני דורש גם משכני שיכירו באחריות למעשיהם. אני מוכן לדון על הכול. דבר אחד לא נתון לדיון – עצם קיומי, קיום משפחתי וקיום עמי בארצי ובמולדתי. הקיום הזה נמצא מעבר לכל דיון פוליטי. ואם יגררו אותי שכני לוויכוח הזה ראוי שידעו – שבסופו של יום, כדברי אלבר קאמי, בין הצדק לבין אימא שלי אני בוחר להגן על אימא שלי.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

8 Responses



Leave a Reply to בעז נוימן Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>