בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על איאן קרשו, היטלר: היבריס, 1936-1889

September 5th, 2003 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

איאן קרשו, היטלר: היבריס, 1936-1889 (תל אביב: ספרית אפקים, הוצאת עם עובד והמרכז להיסטוריה גרמנית על שם ר. קבנר, האוניברסיטה העברית ירושלים, 2003). מאנגלית: סמדר מילוא

איאן קרשו, מחשובי ההיסטוריונים של הנאציזם הפועל כיום, פרסם את הביוגרפיה של היטלר לפני שנים מספר. אדגיש כי כאן אעסוק בכרך הראשון בלבד.

הביוגרפיה מונומנטלית. היא גדושה בפרטים, אולם קושרת אותם בשתי תזות עיקריות. האחת, ולפיה תפקידו העיקרי של היטלר היה תועמלני בעיקרו. המסרים של המפלגה הנאצית לא היו שונים במהותם מאלה של מפלגות רבות בימין השמרני והקיצוני. ההבדל היה בכמות התעמולה, ב”רעש התקשורתי” שעוררה. במידה מכרעת היה היטלר האחראי לכך. הוא הבין שתוכן הדברים חשוב פחות מאשר הדרך בה הם נאמרים או במילים אחרות ש”המדיום הוא המסר”. מבחינה זו היה היטלר פוליטיקאי מודרני שבמידה רבה הקדים את זמנו, לכל הפחות במקרה הגרמני. התזה השנייה שמציע קרשו, הסותרת במידה רבה את מה שהורגלנו לחשוב על היטלר, היא שלא נהג להתערב בתהליכי קבלת ההחלטות. כך היה כאשר בנה את מנהיגותו כראש מפלגה השואפת לתפוס את השלטון, וכך גם הנהיג את הרייך השלישי. היטלר הניח ליריבויות השונות, לניגודי האינטרסים, בעיקר בין הגורמים הקיצוניים לבין אלה המתונים יותר, לפעול את פעולתם, ורק כאשר ראה לאן נושבת הרוח או כשלא נותרה בידו ברירה צידד בהחלטה שלמעשה התקבלה זה מכבר ושהיתה על פי רוב פשרה. כך התנהלו הדברים גם בכל הקשור לשאלת היהודים. למשל, בהחלטה להטיל חרם על עסקים יהודיים באפריל 1933 ובמידה רבה גם בחקיקת חוקי נירנברג ב-1935. השאלה המעניינת ביותר היא האם עשה זאת משום שהיה “חלש”, אופורטוניסט או לחילופין מתוך כוונה מודעת. בכל מקרה, שתיקותיו, הססנותו, סגנון עבודתו הלא מסודר והאימפולסיבי, המרחק ששמר  מכל הקשור להליכים תקינים של ממשל, חיזקו את מעמדו. כך לא נאלץ “להתלכלך” בפוליטיקה היומיומית, האפורה. הרייך השלישי פעל, לפי קרשו, על פי העקרון של “לכוון לדעת המנהיג”. מכיוון שבדרך כלל לא הבהיר את עמדתו בסוגיות קונקרטיות אלא רק בקווים כלליים ובעיקר בנאומי תעמולה ראוותניים, נאלצו האישים שסבבו אותו ומקבלי ההחלטות בארגונים השונים במודע או שלא במודע “לשאול” את עצמם תדירות – למה התכוון? מה היה עושה במקומינו? כאן, סבור קרשו, טמון ההסבר להקצנה של מדיניות הרייך השלישי. “חולשתו” של היטלר היתה למקור כוחו. הוא היה למעין “מטאפורה” שיש תמיד לפרש. ההקצנה הנאצית, בעיקר בנושאי מדיניות החוץ ושאלת היהודים, לא היתה אפוא בהכרח פועל יוצא של “תוכנית גדולה”, של כוונה ידועה מראש, אלא דווקא של “רדיקליזציה מצטברת” בגלל הכאוס הארגוני והפרשנויות הקיצוניות שנתנו לכוונותיו של היטלר אשר התחרו זו בזו על הבכורה.

קרשו הוא היסטוריון רציני. הוא אינו מתעניין ברכילויות, בשמועות או בעובדות לא מבוססות, ונשמר מספקולציות. כשצריך הוא יודע גם להפריכן, למשל, את הטענה שסבו של היטלר היה יהודי. הביוגרפיה מתאפיינת ברמת רזולוציה שלא הכרנו עד כה. בצמתים היסטוריים חשובים עוקב קרשו אחר היטלר ברמה של שעות. הוא יודע לספר איפה בדיוק היה היטלר, מה עשה ומה אמר, למשל, באחת ההחלטות הקשות שנתקבלו על חיסול אנשיו הוא ב”ליל הסכינים הארוכות”. במהלך הקריאה אנו לומדים על הפוליטיקה הגבוהה ועל מהלכים הרי גורל, אבל גם על ה”היסטוריה מלמטה” של מה חשבו על היטלר, על יחסיו עם נשים, על סגנון עבודתו, על לבושו. היטלר חישב בעצמו ומצא שהוא מאבד קרוב לשני ק”ג ממשקל גופו בזמן נאום ארוך. עוזריו הקפידו להעמיד לרשותו כעשרים בקבוקי מים מינרליים ליד דוכן הנואמים שלו. קריאתה של היצירה הזו היא חובה לכל קורא עברית מתעניין והיא ללא ספק אחת החשובות אם לא החשובה ביותר שראתה אור בעברית בנושא.

עם זאת, מבלי להמעיט בהשגו של קרשו או לשלול את מקומה של הביוגרפיה על מדף הקלאסיקות היא עלולה גם לאכזב במקצת את מי שמצוי בתחום. קרשו, כאמור, נחשב ובצדק לאחד ההיסטוריונים החשובים של הנאציזם. לפיכך כאשר פרסם את הביוגרפיה היתה ציפייה לבשורה מחקרית כלשהי, לכל הפחות לחידוש, מעבר לסיפור המעשה. הביוגרפיה כתובה נפלא, היא בהירה ומוקפדת (וכאן המקום להלל את עבודתה של המתרגמת סמדר מילוא). אולם בסופו של דבר אין בה, לדעתי, בשורה מחקרית. הסיפור מרתק אך קרשו אינו מציע סיפור חדש. הוא דבק בנרטיב הקונבנציונאלי של תולדות היטלר, המפלגה והרייך השלישי, ועוקב אחר התחנות ההיסטוריות החשובות, כפי שניתן ללמוד עליהן בכל ספר בסיסי בנושא. התזות שלו, כפי שהצגתי לעיל, אינן מקוריות. על הפונקציה התועמלנית והכריזמטית של היטלר נכתב כבר בשנות העשרים. התזה השנייה היא גרסה, אם כי משוכללת יותר, של טיעונים מוכרים מהמחקר. בעקבות הקריאה תהיתי האם לא הגיעה העת לתרגם באופן מלא את “מיין קאמפף” לעברית?

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>