בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות

July 4th, 2003 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות (ירושלים, הוצאת שלם, 2003). מאנגלית: דוד בן-נחום

ספרו של סמואל הנטינגטון, “התנגשות הציביליזציות”, ראה אור במקור ב-1996. זהו, ללא ספק, אחד הניסיונות הראשונים והמרשימים לכתוב את ההיסטוריה הפוליטית-המדינית של מה שהסתבר בדיעבד, לאחר נפילת ברית המועצות או לחילופין פיגועי ה-11 בספטמבר, כראשית המאה העשרים ואחת. בניגוד לחוקרים המאמינים כי עם תום המאה העשרים הפך העולם ל”כפר גלובלי” או למרחב כאוטי דווקא, מציע הנטינגטון, חוקר בעל שם עולמי מאוניברסיטת הרווארד, תזה שונה. לטענתו, בתום המלחמה הקרה התחלק העולם בין שבע לשמונה ציביליזציות – סינית, יפנית, הינדית, איסלאמית, אורתודוקסית, מערבית, לטינו-אמריקנית ואולי גם אפריקנית. רק דיון בציביליזציות, היחידות המקיפות ביותר שעמן מסוגל האדם להזדהות, יכול להסביר, לפי הנטינגטון, את ההתפתחויות השונות של בעיקר שני העשורים האחרונים של המאה העשרים – התפוררות ברית המועצות ויוגוסלביה והמלחמות המתחוללות בשטחיהן; עליית הפונדמנטליזם האסלאמי; תפקידה המתמשך של סין כמעצמה “זרה” שאינה נכנעת לתכתיבי המערב ואף מתריסה נגדם ועוד.

אם בתקופת המלחמה הקרה השאלה הפוליטית החשובה היתה “באיזה צד אתה?” הרי שלאחריה, בתקופת ההתנגשות בין הציביליזציות, היא הפכה ל”מי אתה?”. התשובה ניתנה במושגים ציביליזטוריים של מוצא ודם, השקפה, אמונה ודת, אורח חיים וערכים ולשון. אין ספק כי הנטינגטון מתנצח בעיקר עם הגורסים כי הכלכלה היא המשתנה החשוב ביותר להבנת התהליכים ההיסטוריים, למשל, שמדינה מציביליזציה לא מערבית תהיה מוכנה לוותר על זהותה וערכיה במידה כזו או אחרת כדי להתאים את עצמה לקפיטליזם הגלובלי. במילים אחרות, שהדולר קונה הכל.

לכאורה נראה שהטיעון על ריבוי הציביליזציות אינו תקף בגלל ניצחונו הכלכלי, הפוליטי, הצבאי והתרבותי לכאורה של המערב. ואולם לא כך הוא. הציביליזציה המערבית על כלכלתה ותרבותה, גורס הנטינגטון, אכן השתלטה על העולם במהלך איטי שנמשך כ-400 שנה. המהלך החל בעת החדשה המוקדמת אך מאז העשורים הראשונים של המאה העשרים המגמה היא מגמת שקיעה. הצביליזציה המערבית קטנה ונחלשת כמעט בכל משתנה – טריטוריאלית (ב-1920 שלט המערב ב-48.5% משטח העולם, ב-1993 ב-24.2%), דמוגרפית (ב-1920 שלט המערב על 48.1% מאוכלוסיית העולם, ב-1995 ב-13.1%), כלכלית (ב-1950 עמד חלקו של המערב בתוצר הכלכלי העולמי הגולמי על 64.1%, ב-1992 על 48.9%), צבאית (ב-1920 חלקו של המערב בכוח האדם הצבאי העולמי הכללי היה 48.5%, ב-1991 21.1%). מגמת שקיעת הציביליזציה המערבית התעצמה עד מאוד גם על רקע עלייתן של ציביליזציות אחרות שהתאפיינו בזינוק דרמטי בכל המשתנים הללו, בעיקר הציביליזציות הסינית והאיסלאמית. העדות המובהקת ביותר לתהליך זה הוא שקיעתה של אירופה שהפכה במידת מה לכמעט לא רלבנטית במשחק הפוליטי-מדיני העולמי. המחלוקות העיקריות ביותר בין הציביליזציה המערבית לציביליזציות אחרות היו ונותרו תפוצת הנשק, בעיקר הנשק הלא קונבנציונלי, הגנה על זכויות האדם ומניעת ההגירה מערבה. נראה שבכל חזית היא נוצחה או הובסה כליל. 10% מהלידות באירופה המערבית הן של מהגרים. שני שלישים מהם מוסלמים. כ-50% מהלידות בבריסל הן של ערבים.

ניתן לאמץ את התזה של הנטינגטון בשתי ידיים. כשלעצמה, היא משכנעת מאוד ומקבלת משנה תוקף לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. אפשרות אחרת היא לקבלה, אך באופן ביקורתי. המבקר יטען כי המודל המוצע הוא נוקשה וסכמטי ואינו מתמודד עם מורכבות הזהות האנושית המשתנה והרב ממדית. כיצד ניתן כלל להגדיר אינדיבידואלים וקבוצות חברתיות בחתכים ציביליזטוריים כה גסים? כישראלים החיים לכאורה או באמת לאורך “קו שבר ציביליזטורי” אנו יודעים כמה הדברים מורכבים הרבה יותר ואינם ניתנים לרדוקציה לכדי נוסחה בודדת. הרי ישראלים כה רבים הם גם מערביים וגם מזרחיים, גם מודרניים וגם מסורתיים, גם חילוניים וגם דתיים. במילים אחרות, התזה של הנטינגטון, כמו תזות היסטוריות ופילוסופיות רבות אחרות, נכונה באופן כללי, אך לא תמיד רלבנטית. וכמובן שאפשר גם לדחות אותה על הסף כמופרכת בטענה שהעולם שבפתח המאה העשרים ואחת הוא כן “כפר גלובלי” ו/או עולם אימפריאלי או ניאו-אימפריאלי ו/או עולם פוסטמודרני שבו ההגדרות המודרניסטיות של זהויות מוצקות ודיכוטומיות כבר לא רלבנטיות יותר.

אולם במקרה של ספר זה לא משנה, לדעתי, איזו עמדה יאמץ הקורא משום שהוא מציע חוויה אינטלקטואלית אדירה. לפיכך ראוי שייקרא גם על ידי מי שמתנגד לתפיסה העומדת בבסיסו. ספר טוב הוא, לפני הכל, ספר שמלמד את הקורא בו משהו חדש, שלוקח אותו לנקודת תצפית שממנה ניתן להתבונן במוכר ובנדוש ברעננות ובהשתאות. למרות שהספר עוסק בהיסטוריה הקרובה, זו שלכאורה אנו מכירים ומבינים, העובדות המובאות בו, הפרשנויות והתובנות הרבות שהוא מציע, נשאו אותי אל אותה נקודת תצפית. הנטינגטון מתגלה כידען, כמלומד וכאינטלקטואל אמיתי. הוא משרטט את הפוליטיקה העולמית ביד אמן ומתאר בבהירות את המתרחש באזורים שונים בעולם – הדינמיקה התורכית בין מזרח למערב, המלחמה הסבוכה בבוסניה, דרכה המיוחדת של סין בעולם ועוד. בתום הקריאה הנחתי את הספר במקום בולט על המדף. עוד אשוב ואקרא בו על מנת לרענן את זכרוני במקרי המבחן המתוארים בו בצורה כה מאלפת, בנתונים הסטטיסטיים המרתקים, במפות מאירות העיניים. לא נותר לי אלא להסכים עם אחד ממבקרי הספר שדבריו מצוטטים בכריכתו האחורית. “מעשה גבורה אינטלקטואלי; נועז, רב-דמיון ופרובוקטיבי”.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

2 Responses

  • מעניין שבמרחק שני עשורים התובנות של הנטיגנטון נראות קצת בנאליות, וזה רק מראה כמה הספר שלו היה אבחנה נוקבת ובהירה אודות המציאות הגלובלית

    • בעז נוימן says:

      תודה רבה על התגובה. אני מסכים לגמרי. בזמנו התזה שלו ממש לא היתה בנאלית והיתה מוקצת במקומות רבים באקדמיה. שנה טובה



Leave a Reply to בעז נוימן Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>