בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על ישראל גוטמן ודניאל ברנבאום, עורכים, אושוויץ – אנטומיה של מחנה ריכוז

April 22nd, 2003 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

ישראל גוטמן ודניאל ברנבאום, עורכים, אושוויץ – אנטומיה של מחנה ריכוז (ירושלים: הוצאת יד ושם, 2003). מאנגלית: איה ברויר

הספר שלפנינו הוא אסופת מאמרים הדנים בתולדותיו של מחנה העבודה, הריכוז, הניסויים וההשמדה אושוויץ. הספר ראה אור לראשונה ב-1994 באנגלית ועתה תורגם בידה הנאמנה של איה ברויר. פרט אחד מחווית הקריאה נצרב בזכרוני במיוחד. רוברט יאן ון פלט, היסטוריון של האדריכלות, מציין במאמרו על הארכיטקטורה של אושוויץ כי לצורך בניית מחנה בירקנאו הקימו הגרמנים משרד אדריכלות שנועד לפקח על בנייתו. בראש המשרד עמד אחד קרל בישוף שבאוקטובר 1941 התווה את תכנית האב הראשונה לשיכונם של 97 אלף אסירים. עוזרו, פריץ ארטל, בן 33, חתם על התכנית האופרטיבית הראשונה של אושוויץ-בירקנאו. ארטל היה בוגר בית הספר באוהאוס.

הבאוהאוס לא היה רק בית ספר לארכיטקטורה שפעל בתקופת רפובליקת ויימאר בגרמניה (1933-1919) אלא נחשב עד היום לאחד האיקונים של המודרניזם, של המודרניות, של המאה העשרים. ולא זו בלבד שעל מנהליו, מוריו ובוגריו נמנו יהודים, סוציאל-דמוקרטים וקומוניסטים אלא שרבים מהם גם נרדפו על ידי הנאצים ונאלצו לברוח מגרמניה. ב-1933 נסגר בית הספר בלחץ הנאצים. לפיכך הבאוהאוס, על פי החלוקה המקובלת, הוא אנטי-נאצי. והנה כאן הגיע אחד מבוגריו הטריים ביותר לתכנן את הסקיצות הראשונות של אושוויץ. האם יתכן כי אל תוך הארכיטקטורה של אושוויץ השתרבבו תובנות או לכל הפחות אינטואיציות “באוהאוסיות” כגון פונקציונליזם, יעילות, שילוב בין טכנולוגיה ותיעוש? באמצעות דוגמה זו אני רוצה לטעון כי ההיסטוריה חמקמקה, מתעתעת, מתנגדת לכל שיטה. רק מחקר היסטורי יכול לזהות את הרגעים הללו, המפתיעים, הבלתי צפויים.

איני יכול להוכיח מבחינה סטטיסטית את הנתון הבא אולם ללא ספק בכל הקשור לחקר הנאציזם, השואה בכלל ואושוויץ בפרט, אנו עדים בשני העשורים האחרונים ליותר ויותר מחקרים העוסקים בייצוגים ובזכרון המאורעות, וזאת, יתכן, על חשבון מחקרים היסטוריים העוסקים באירועים עצמם. אני יכול להעיד כי סטודנטים המבקשים כיום לכתוב על הנושאים הללו יטו בדרך כלל לבחור באפשרות הראשונה, היינו, מחקר של ייצוג השואה (בספרות, באמנות הפלסטית, בקולנוע…) או לחילופין מחקר של הבניית הזכרון שלה בקרב קבוצות וקולקטיבים שונים (בדור השני, בדור השלישי, בקרב שחורים בארצות הברית…). תהליך דומה ניתן לזהות גם במעמד של “אושוויץ” ההולכת ומאבדת מממדיה ההיסטוריים והופכת למעין מיתוס. נראה שאושוויץ הפסיקה להיות, אם אי פעם בכלל היתה, אירוע היסטורי והיא מצטיירת יותר ויותר כ”ביטוי”, כ”סמל”, כ”מטאפורה” – כביטוי של שבר ציביליזטורי, כסמל לרוע, כמטאפורה לְמה שהיהודים מעוללים לפלסטינים או לחילופין למה שהפלסטינים מעוללים ליהודים ועוד ועוד.

הספר שלפנינו מבקש להחזיר לאושוויץ את הממד ההיסטורי שלה. המכנה המשותף לרוב המוחלט של המאמרים הוא ההנחה שאושוויץ אינה ביטוי, סמל או מטאפורה למשהו שמעבר לאושוויץ אלא בראש ובראשונה מקום. מקום המוגדר בזמן – הטרנספורט הראשון למחנה שכלל 728 אסירים פולנים מהעיר טרנוב בגליציה הגיע למחנה ב-14 ביוני 1940; ההמתה הראשונה בתא גז של כ-850 אסירים חולים ושבויי מלחמה סובייטים באמצעות ציקלון B התרחשה ב-5-3 בספטמבר 1941; ב-18 בינואר 1945 החל פינוי המחנה עם התקרבות החזית המזרחית. מקום המוגדר במרחב – אושוויץ היתה קומפלקס שכלל מעבר למחנה ההשמדה גם 27 מחנות לווין שניו ממוקמים ליד מפעלי פלדה ומתכת, מכרות פחם, מפעלי כימיקלים וסיפקו עבודת אסירים/עבדים לחברות פרטיות וממלכתיות. מקום המוגדר על פי הפרקטיקות שהתרחשו בו – עבודה, ניסויים בבני אדם, השמדה, התנגדות. מקום המוגדר על פי חתך בני האדם שאכלסו אותו. באושוויץ התקיימו גם חיי יומיום ענפים על כל המשתמע מכך. ויקטור פרנקל ואחרים העידו שחוו אפילו רגעי אושר.

אסופה זו של כשלושים מאמרים היסטוריים מפרקת את “אושוויץ” לגורמים. הכותבים דנים במערכת ניצול האסירים, במספר הקורבנות, במכניזם של ההשמדה במשרפות, בשוד הקורבנות וגופותיהם, בביוגרפיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה של הרוצחים ושל קורבנותיהם, במינהל האסירים, במחנה המשפחות, בהתנגדות, במה ידעו בעולם על אושוויץ ומדוע לא הופצץ המחנה ועוד. כותרת המשנה של הספר מצדיקה את עצמה. אכן מדובר במחקר אנטומי של מקום. ממאמרו של פרנצ’ישק פיפר, מנהל המחלקה למחקר היסטורי במוזיאון הממלכתי אושוויץ, עולים הנתונים הבאים – בין 1945-1940 נשלחו לאושוויץ כ-1.3 מיליון בני אדם, מתוכם כ-1.1 מיליון יהודים, ומספר הנרצחים עמד על כ-1.1 מיליון. אולם כהיסטוריון פיפר אינו מסתפק רק בממצאיו הוא ומציג סקירה של מתודולוגיות ששימשו חוקרים בעבר על מסקנותיהם. ב-1983 פרסם ז’ורז’ ולרס, אסיר לשעבר ואיש המרכז לתיעוד יהודי בן זמננו בפריס, כי לאושוויץ נשלחו 1,613,455 בני אדם, מהם 1,433,405 יהודים, וכי 1,471,595 בני אדם נרצחו במקום, מהם 1,352,980 יהודים. המספרים, ככל הנראה, חורגים מהאמת ההיסטורית. אולם אבל הם מעידים על אמונה עזה שאמת היסטורית אכן קיימת ושניתן להגיע אליה או לכל הפחות להתקרב אליה, לגעת בה.

ההיסטוריה מאלצת את חוקריה להתמודד עם פרטים שהמיתוס משכיח או מדחיק או כלל אינו מודע לקיומם. להלן מספר דוגמאות של פרטים כאלה כפי שעולה מהמאמרים השונים. אושוויץ לא הוקמה כמחנה השמדה ליהודים אלא החלה את דרכה כמחנה ריכוז “רגיל” שמרבית אסיריו פולנים. מכאן ועד גלגולו למחנה השמדה במסגרת הפתרון הסופי עוד ארוכה היתה הדרך. ההיסטוריון ראול הילברג כינה את אושוויץ בין 1943-1941 כ”אתר המחפש שליחות”. רוברט-יאן ון פלט שהוזכר לעיל אימץ מושג זה ככותרת למאמרו שבו הוא עוקב אחר הסקיצות של מתכנני המחנה שנאלצו לשנות ולעדכן את התוכניות על פי השתנות הפונקציות של המחנה. פרק מרתק ופרובוקטיבי במאמר זה מוקדש לבתי השימוש.

ולהלן מספר עובדות היסטוריות נוספות שהופכות את העניין למורכב ומסובך יותר. מספר פעמים הוצאו צווים ופקודות שאסרו על סגל המחנה לגנוב רכוש של קורבנות יהודיים. ב-22 במאי 1944, בעיצומה של ההשמדה ההמונית של יהודי הונגריה, נצטוו אנשי סגל המחנה לחתום על התחייבות שכללה את הפסקה הבאה: “ידוע לי, והיום ניתנו לי הנחיות בעניין זה, כי אני צפוי לעונש מוות אם אנסה לגנוב רכוש יהודי כלשהו”. ב-1943 אף הורה הימלר להקים ועדה מיוחדת בראשות שופטי אס-אס לחקור מעשי שחיתות במחנות ובתוכם גם אושוויץ. הוועדה מצאה יותר מ-700 אנשי אס-אס אשמים. חלקם הודח משירות פעיל, חלקם נעצר, נשפט או נשלח לחזית. באושוויץ חשפה הוועדה שחיתות הקשורה לגנבה של רכוש ולרצח של אסירים על ידי אנשי אס-אס. אנשי הוועדה חשפו גם שחיתות בקצונה הגבוהה של האס-אס במחנה.

ההיסטוריה אפוא לא רק קרובה יותר אל האמת אלא גם מציבה את המתבונן בה בעמדה אקטיבית יותר. היא מאלצת אותו להיות קשוב יותר, ערני, ביקורתי, להיות מוכן בכל עת להגיב על מה שנראה עד לאותו רגע כמובן מאליו.

במתכוון או שלא במתכוון הצליחו עורכי הספר, ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום, וכן שאר משתתפי הקובץ הזה להענות לשני האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני מי שמבקש להתמודד עם השואה בכלל ואושוויץ בפרט. בראש ובראשונה הם הצליחו לכתוב על הנושא בצורה נורמלית, היינו, ללא “יראת קודש” המאפיינת רבים מהטקסטים הנכתבים בנושא. ברוב המאמרים אין שמץ של אפולוגטיקה או ניסיון לקבל דברים כמובנים מאליהם. החוקרים מאפשרים לעובדות להוביל אותם ולא להפך. יש הטוענים כי בגלל עוצמת או יחודיות האירוע אי אפשר ואפילו לא ראוי לכתוב על הנושא כמו, למשל, על צרפת במאה ה-16. לדעתי, ההפך הוא הנכון. דיון היסטורי במחנה המשפחות באושוויץ-ביקרנאו, תופעה מוזרה לכל הדעות על רקע היות המחנה מחנה השמדה, כפי שמציעה לנו נילי קרן ממכון משואה בתל יצחק, הרבה יותר מטריד ומטלטל מהטענה שאושוויץ היא “פלנטה אחרת” או לחילופין שאושוויץ היא מעבר לנתפש.

ויותר מכל מוכיח הספר כי הטענה שאת השואה ואת אושוויץ אי אפשר להבין היא מופרכת לחלוטין. אושוויץ היתה מעשה ידי אדם ולכן בני אדם יכולים וצריכים להבינה. כמובן שאפשר להתווכח על הפרשנויות. לקרוא את הספר הזה שמציע את הדין וחשבון ההיסטורי, האנטי-מיתי ביותר שאני מכיר על אושוויץ, זו אחת הדרכים הטובות להתחיל להבין ויש לברך את הוצאת יד ושם על מפעל התרגום. נותר רק להצטער על כך שהעברית היא בדרך כלל התחנה האחרונה, אם בכלל היא מהווה תחנה, במסלול הופעתם של ספרים, במקרה זה של ספר המהווה ציון דרך בחקר השואה לו נאלצנו להמתין תשע שנים. ספרו של ראול הילברג, The Destruction of the European Jews, ללא ספק אחד משלושת המחקרים החשובים ביותר שנכתבו אי פעם על השואה, אם לא החשוב שביניהם, ממתין לתרגום מאז 1961. ניתן לטעום מאמר קצר מפרי עטו של הילברג באסופה זו ופרק מספרו בגיליון האחרון של כתב העת “תיאוריה וביקורת”.

* רשימה זו נכתבה ב-2003. ב-2012 ראה אור ספרו של ראול הילברג בהוצאת יד ושם

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>