בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

ראיון עם אורית קמיר על ספרה פמניזם, זכויות ומשפט

March 5th, 2003 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון | ראיונות

ראיון עם אורית קמיר על ספרה פמניזם, זכויות ומשפט (תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002).

בכנס שנערך לפני כשנה באוניברסיטת תל אביב שעניינו זהויות בחברה הישראלית ראיתי לראשונה את אורית קמיר. היא היתה דוברת יחידה לצד “סוציאל-דמוקרט”, “מזרחי”, “פלסטיני” ו”פוסט מודרניסט”. קמיר יצגה את נקודת המבט הנשית-פמניסטית. זמן קצר לאחר שהחלה לדבר נשמעה קריאת ביניים קנטרנית מהקהל ביחס לעצם הדיבור על דיכוי נשים. לאחר שהשיבה על ההערה הפנתה קמיר את תשומת לב הקהל לעובדה שהיא היחידה שהרצאתה הופרעה בקריאת ביניים. באולם נשמעה אנחה ארוכה שלא השתמעה לשתי פנים. הקהל נזף בדוברת על היותה “קטנונית”. כברת הדרך שעברו נשים מסוף המאה התשע עשרה ועד ימינו היא, בלא ספק, אדירה. עם זאת, נראה שסיטואציה שבה מדברת אישה בציבור ועוד מעמדת כח עדיין נתפסת כבעייתית.

אורית קמיר, ילידת ירושלים, החלה את הקריירה האקדמית שלה באוניברסיטה העברית שם למדה משפטים לתואר ראשון ופילוסופיה, ספרות ובודהיזם לתואר שני. את הדוקטורט כתבה באוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, בנושא משפט וספרות. שם גם למדה אצל קתרין מקינון, אחת ההוגות הפמניסטיות החשובות בדורנו. כבר בתחילת השיחה ביקשה קמיר להדגיש את שייכותה. “אני מכאן ומעכשיו. הייתי בצבא, למדתי באוניברסיטה העברית, אני לא נטע זר ולא מכוכב אחר, אני כמו כולם. חשוב לי לציין את זה כי לאנשים פשוט יותר למדר נשים כמוני בנישה הפמניסטית. לפעמים אני משתפת פעולה עם הקטלוג הזה כי אני רוצה לקדם את מה שאני מאמינה בו ולאנשים קל יותר להתמודד עם אדם שהוא סיסמה או דגל. אולם ברור שזה לא נכון לגבי, כפי שזה לא נכון לגבי אף אחד אחר שהופך להיות שם נרדף למאבק כלשהו.”

בקיץ 2002 יצא לאור ספרה של קמיר, “פמניזם, זכויות ומשפט”. הספר, לדעתי, הוא רגע נדיר בספרות העיון העברית המקורית משום שהוא מצליח להתמקם בצומת שמעטים הספרים המגיעים אליו. ראשית, הוא שווה לכל נפש. הוא יכול להוות ספר בסיסי לסטודנטיות ולסטודנטים הלומדים את הנושא באוניברסיטה. אולם גם תלמידות ותלמידי תיכון יצאו נשכרים מקריאתו וימצאו בו עניין רב ותועלת. הספר קריא מאוד וחף מהתחנחנות. קמיר מדברת גלויות ואומרת את האמת ורק את האמת גם אם היא קשה. והיא קשה. מדובר בספר שנועד לפקוח את עיניהם של נשים וגברים ביחס למצבם בחברה ובעולם הזה. חלקו הראשון מציג מושגים בסיסיים של הפמיניזם ופורש בקצרה את ההיסטוריה של תולדות הרעיון בתקופה המודרנית. בחלקו השני מתארת קמיר מזווית ביקורתית את מצבה של האישה מתוך מושגים שונים, ובראשם הזכויות לשוויון, להשתתפות אזרחית, לחיים, לביטחון אישי, לשלמות הגוף, לחירות, למימוש עצמי, לכבוד ועוד. ולמרות שמדובר בספר עיון טמונות בו אנרגיות של מניפסט. ידידה שקראה את הספר אמרה שהיא לא ידעה שאלה הם פני הדברים ועתה היא חשה זעם וזעזוע לנוכח המציאות שנחשפה בפניה. ומעל לכל, הספר הזה הוא שירות חשוב מאין כמוהו לציבור. הוא מספק מידע חיוני לתלמידות תיכון, לחיילות, לסטודנטיות, לעובדות, לנשואות, לגרושות, למבקשות להתעבר בהפריות מלאכותיות, לידועות בציבור ועוד. הספר יצא בסדרה המופתית של האוניברסיטה המשודרת בעריכתם של חגי בועז וישי קורדובה.

פעילותה העיקרית של אורית קמיר הוא בשדה המשפטי. אולם היא לא נותרה סגורה בדלת אמות העולם האקדמי. היא שימשה יועצת משפטית של שדולת הנשים והשתתפה בייזום חקיקה לקידום נשים בישראל. היא השתתפה באופן פעיל בייזום ובחקיקה של החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית.

מתי התחלת להתעניין בפמיניזם?

“כמו כולם סביבי, גם אני גדלתי עם האמונה הבלתי מעורערת במיתוס השוויון הישראלי. מכיוון שגרתי בשכונת בית הכרם גם לא נאלצתי להתמודד עם קיפוח מסוג כלשהו. לפיכך לא פיתחתי לעניין כל רגישות אישית. הייתי ילדה שהצליחה בכל מעשיה ותוגמלה בהתאם. אם אתה מצליח במסגרת המערכת אתה נשאר נאמן לה. ומהמעט מאוד שידעתי על טענות נשיות קבוצתיות סלדתי. ראיתי בזה ביטוי של מעין ‘מגיע לי’, של חולשה, של כל המאפיינים ה’שליליים’ של הנשיות, שלא מצאתי שום קשר בינם לבין עצמי. בזמנו זה התחבר לי לכל המאפיינים ה’עלובים’ האלה של נשיות. הנשים האלה היו מבחינתי ‘יבבניות’, ‘יללניות’. אני מתביישת להגיד אבל מדובר באמצע שנות העשרים שלי.”

ואיך הדברים השתנו?

“מדובר בתהליך של הבשלה ארוכה בעלת מספר נקודות מפנה. רגע אחד כזה היה כשלמדתי אצל קתרין מקינון. גם אז הגעתי לנושא הפמיניסטי מתוך סקרנות כמעט אנתרופולוגית של מתבוננת חיצונית. זאת בנוסף להנחה המובנת מאליה שכל מה שנכון לאמריקה לא באמת שייך לחיים שלי בארץ. ואז נפל האסימון. דרך העולם שמקינון חשפה בפני כבר לא היה לי יותר לאן לברוח. קלטתי לפתע שהיא מתארת את החיים שלי וגם את המציאות שבה חייתי. כשאת רואה משהו אז את לא יכולה להעמיד פנים שלא ראית אותו. הפמיניזם הפך לעוד פריזמה שבעדה אני מתבוננת במציאות. זה הפסיק להיות תיאוריה. אצל סטודנטיות רבות אני מזהה את החרדה מפני האימוץ של הפריזמה הנוספת הזו שכביכול מחליפה את כל האחרות. זאת בדיוק הרדוקציה שנגדה אני יוצאת. כאשר אני פוגשת אנשים שאינם חברים שלי אז הם מתחילים לדבר איתי ישר על נושא הנשים וזה בדיוק מה שמרתיע המון נשים. נכון, כמו כל דבר חדש שלומדים אז רואים אותו פתאום בכל מקום. אולם עם הזמן זה שוקע והופך להיות עוד חלק מהמבנה האנושי השכלי והרגשי, עוד קטגוריה, כמו חלל וזמן שבאמת קיימים שם כל הזמן. אולם הם לא הדברים היחידים. יש גם צבעים, יש קור וחום וכיוצא בזה.”

האם ביחסי אי-השוויון בין נשים לגברים טמון משהו יחודי לעומת סוגים אחרים של אי-שוויון או דיכוי, למשל, כלכלי, לאומי, דתי?

“בטח. הדיכוי הנשי נעשה באצטלה שכמעט ואינה נראית ולכן גם מסובכת מאוד למיגור – האהבה והמשפחה. כאשר הסכסוך הוא אתני, גזעי, לאומי אז קל לכל אחת מהקבוצות להגדיר את עצמה. לכל פרט קל להגדיר את שייכתו לקבוצה על ידי חידוד וקיטוב האבחנה שבינו לבין הקבוצה האחרת. לעומת זאת, גם אם הנשים מסוגלות לשמוע ש’קבוצת הגברים’ מפלה ומשעבדת את קבוצתן הן מתקשות מאוד לתרגם זאת למציאות היומיומית משום שתמיד מדובר באבי ילדיך האהוב, בבן שלך, באהוב נפשך, באביך האהוב, באחיך האהוב, בקולגה, בבוס, בשכן. עובדה זו היא שעוצרת את המהפכה הפמיניסטית, היינו, הקשרים האישיים של נשים עם גברים חשובים יותר להן ממהפכה חברתית.”

יש הטוענים שההבדל היחיד בין קשר מיני נורמלי לבין אקט פלילי הוא האם האישה אמרה כן או לא? מה דעתך בעניין זה?

“בעיני זה מזעזע. בשנה א’, משפטים, למדתי בדיני העונשין שמקובל להגיד שעברת האונס היא העברה היחידה שההתנהגות שלה, אלמלא היתה חוסר הסכמה, היתה התנהגות ראויה. על כך אני חייבת להגיד שאני נעלבת כאישה אבל נעלבת גם בשם כל חברי הגברים. כי אני חושבת שלהגיד לכולנו שמה שאנו עושים במסגרת יחסים אינטימיים זהה למה שמתרחש בזמן אונס למעט אלמנט ההסכמה זה ביזוי אולטימטיבי של האינטימיות והאנושיות והקרבה והאהבה והכבוד ההדדי וכל מה שמתקיים בין בני אדם. ההבדל בין השניים הוא איכותי. אפשר לקבל את העמדה הזו רק אם אנחנו עושים רדוקציה מוחלטת של הגבר לאבר המין הזכרי ושל האישה לנרתיק. ואז אם אתה מסתכל על הדברים בצורה הזו אתה יכול להגיד שהמפגש הפיזי ביניהם הוא אולי באמת דומה למה שקורה באונס ובמעשה אינטימי. אולם הרדוקציה הזו היא השפלה גמורה של גברים ונשים.”

אחת הטענות הפמניסטיות המובהקות היא “האישי הוא הפוליטי”. האם קיימת פוליטיקה שאינה כוחנית? האם יש תחומי בינו לבינה הנעדרים כוח?

“כאדם אני בוחרת להאמין שכן וזאת כדי להעניק את המשמעות שתאפשר לי את המקומות שאני זקוקה להם כדי להיות מאושרת. לפיכך אני חושבת שכל תשובה שאתן כאן לא תהיה טהורה כי אני רוצה למצוא מקום כזה. אפשר להאמין שיש מגע עמוק בין נפשות.”

להלן מספר עובדות מספרה של אורית קמיר. אישה אינה יכולה להיבחר לתפקיד דיין בבתי הדין הרבניים למרות שהם גופים אזרחיים וממלכתיים הפועלים מכוח חוק ומתוקצבים על ידי המדינה. שיעור הנשים בכנסת לאורך השנים נע בין 6.6% ל-12.5% כששיעורן באוכלוסייה מעל 50%. את מרבית מקרי האונס של נשים מבצעים בן זוג, חבר, ידיד, מכר או קרוב משפחה. העונשים המוטלים על עבירות נגד נשים קלים יותר לעומת אלה המוטלים על עבירות דומות כלפי גברים. כך, למשל, רוצחי נשים מקבלים עונשי מאסר הקצרים בממוצע ב-26 חודשים מרוצחי גברים. בישראל נסחרות מדי שנה מאות עד אלפי נשים צעירות לצרכים מיניים במחירים הנעים בין 1,000$ ל-20,000$. החוק אינו מעניק לאישה את הזכות לסיים הריון שאינו רצוי לה, זכות זו ניתנת בידי ועדה מקצועית. החוק אינו מכיר בזכותה של אישה להחליט על פי רצונה על התעברות באמצעות הפריה מלאכותית, זכות זו ניתנת בידי ועדות ורופאים. על פי החוק, ביצית של אישה נשואה, למשל, לא תופרה הפריה חוץ-רחמית בזרע של גבר שאיננו “בעלה” אלא באישורו בכתב של ה”בעל” ללא קשר לטיב היחסים ביניהם. חוקי האישות מפלים את האישה לעומת הגבר. ההכנסה החודשית הממוצעת של גבר שכיר ב-2000 היתה 8,150 ש”ח, פי 1.6 מן ההכנסה הממוצעת של שכירה שעמדה על 5,010 ש”ח. בהכרזת המדינה מ-1948 נכתב כי מדינת ישראל “תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>