בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על משה צימרמן, עבר גרמני – זכרון ישראלי

January 15th, 2003 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

משה צימרמן, עבר גרמני – זכרון ישראלי (תל אביב: הוצאת עם עובד, האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז להיסטוריה גרמנית על שם ר. קבנר, 2002).

“עבר גרמני – זכרון ישראלי” הוא אסופות מאמרים פרי עטו של ההיסטוריון המוכר משה צימרמן שנכתבו במהלך כעשרים שנות מחקר של ההיסטוריה הגרמנית. בספר שני חלקים. הראשון, “אתגר ההיסטוריה הגרמנית”, עוסק במגוון סוגיות היסטוריות שונות הקשורות להיסטוריה הגרמנית – מהלאומיות הגרמנית, דרך רפובליקת ויימאר, הרייך השלישי ועד הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. חלקו השני של הספר, “אתגר החוויה הישראלית”, מתרכז בנושאים הקשורים לשאלה היהודית והישראלית בתוך ההיסטוריה הזו – ה-Judenfrage הנודע, יחס הישראלים לדרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה, ניטשה דרך עינים ישראליות ועוד.

חשיבותו של הספר הזה נובעת מכך שהוא ללא כל ספק ינפץ את הדימוי הישראלי הרווח על ההיסטוריה הגרמנית. הרייך השלישי שגרם לאחת הקטסטרופות הנוראות ביותר הכתים את ההיסטוריה הגרמנית כולה. מאז אנו נוטים לבחון את ההיסטוריה הגרמנית מסופה אל ראשיתה. כל אלמנט בהיסטוריה הזו מתפרש כחוליה נוספת בדרך אל האסון הבלתי נמנע לכאורה. בספרו מבקש צימרמן מאיתנו לעשות את הדבר הפשוט ביותר, לכאורה, ההיסטורי ביותר, והוא להביט על רצף האירועים מההתחלה אל הסוף. איכות עבודתו נובעת גם מנקודות המבט האחרות, הבלתי קונבנציונליות, על ההיסטוריה הזו. הדבר בולט ביותר במחקריו של צימרמן על הרייך השלישי.

ב-1996 פרסם צימרמן מאמר על הקולנוע בגרמניה הנאצית. האסוציאציה הראשונה שלנו תהיה בוודאי סרטיה של לני ריפנשטאל כדוגמת “נצחון הרצון”, “אולימפיה” או לחילופין שאר סרטי התעמולה הנאציים האחרים מבית היוצר של היטלר וגבלס. אולם צימרמן החליט לבחון דווקא את הסרט הקומי הנאצי כמסמך היסטורי. ומסתבר שמה שחשבנו פשוט מוטעה, בראש ובראשונה ברמה העובדתית. ב-1945-1933 הופקו מאות סרטי בידור. תחת המשטר הנאצי הופקו יחסית יותר קומדיות מאשר בכל תעשיית קולנוע לאומית אחרת בתקופה המקבילה. על פי אחת ההערכות, שיעור הקומדיות הגיע לכ-30% מכלל הפקות הסרטים מדי שנה. ב-1934, השנה הפורייה ביותר לקולנוע הגרמני, הופקו 130 סרטים, מתוכם 56 היו קומדיות. לעומת זאת, ב-1943, שנת המלחמה הקשה, זינק מספר הקומדיות ל-35 מתוך 74 סרטים בסך הכל. צימרמן, כמובן, אינו מנסה לנקות אף אחד או להקל ראש בקטסטרופה הנאצית. במובן מסוים הוא מנסה להראות את הגורם האנושי, האנושי מדי, שבסיפור הזה, שיכול היה לאפשר לקטסטרופה להתרחש. ובסופו של דבר היה מדובר בקהל שברובו הלך לקולנוע כדי ליהנות. מסרטי תעמולה פוליטיים, ראוי לזכור בהקשר זה, אף אחד לא נהנה. נחשוב על עצמנו לרגע. לפי צימרמן המשטר הנאצי, כמו כל משטר אחר, היה רגיש לדעת הקהל ובייחוד בתקופת המלחמה ולכן סיפק לו את מבוקשו – לחם ושעשועים. בין לבין היה ניסיון להעביר מסרים פוליטיים תעמולתיים אך זאת במינון נמוך ובצורה מעודנת. ברווח שבין הבידור לתעמולה הפוליטית נותר מקום לספקות, לשאלות ולביקורת.

נקודת מבט נוספת אחרת על הרייך השלישי מוצעת במאמר הדן בספורט בשירות הרייך השלישי. המאמר נכתב ב-1998, הפעם בהקשר היהודי. את ההיסטוריה של יהודי גרמניה מפרש צימרמן כהיסטוריה של גאות ושפל. היהודים, לשיטתו, עברו מרנסנס אחד למשנהו והדבר תקף גם לתקופת המשטר הנאצי. כמו בתחומי חברה ותרבות אחרים גם בתחום הספורט התהווה גטו יהודי על פי הוראת המשטר הנאצי. היהודים נאלצו לנטוש את ארגוני הספורט הגרמניים ולעבור לאלה היהודיים כדוגמת “מכבי” או “מגן”. וכמו בתחומים רבים אחרים גם כאן הוקם ארגון גג ריכוזי – “ועד הרייך של איגודי הספורט היהודיים”. כאן טמון האבסורד הנורא והטראגי. כמו בתחומי המוסיקה או התיאטרון סיפק הגטו החדש הזה מסגרת רחבה מאוד לפעילות יהודית. ב-1936, השנה שבה נערכה האולימפיאדה, היו רשומים כ-40 ספורטאים יהודים במסגרת הגג של “ועד הרייך”. כל יהודי עשירי בגרמניה היה ספורטאי פעיל ברייך השלישי. נוצר כאן מעין “אחדות אינטרסים”. מצד אחד, המשטר הנאצי בודד מבחינה חברתית את היהודים. מצד שני, היהודים ראו במסגרת החדשה בסיס לפעילות מתחדשת. יש לציין בהקשר זה שפעולות נאציות רבות נראו בעיני היהודים כבסיס לסטטוס קוו. כך, למשל, במקרה של חוקי נירנברג שהתקבלו על ידי פלחים גדולים של הקהילה היהודית כבסיס למודוס ויונדי חדש.

זהו ספר חובה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה גרמנית בגלל שתי סיבות עיקריות. האחת, הוא פותח צוהר לסוג של כתיבה וידע היסטורי שכמעט ולא ניתן למצוא בעברית. זו כתיבה רעננה מאוד שבהקשר הגרמני, אני מניח, אינה מוכרת לקורא הישראלי. במובן מסוים ניתן לומר שצימרמן מצליח להראות ובאופן משכנע שההיסטוריה הגרמנית היא לא רק היסטוריה המובילה אל הנאציזם או כזו הנובעת ממנו. הוא משחרר אותה מהלפיתה הנאצית הנוראה. אני מפנה את תשומת לב הקוראים והקוראות לעובדה שמדובר במאמרים שנכתבו במשך שני עשורים. כך אנו לומדים לא רק על ההיסטוריה הגרמנית אלא גם על התפתחותו של היסטוריון. הסיבה השנייה לקריאת ספר זה היא שהוא יגרום לכל ישראלי אי נחת רבה. וזו אחת העדויות למחקר היסטורי משובח ורלבנטי.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>