בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על עדית זרטל, האומה והמוות

November 1st, 2002 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

עדית זרטל, האומה והמוות – היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה (תל אביב: דביר, 2002).

את ספרה של ההיסטוריונית עדית זרטל אפשר לקרוא בשני אופנים – כמסמך פוליטי או כפרויקט הגותי היסטורי המבקש להציע פשר לשאלת היחס שבין האומה למוות. זרטל טוענת כי הקמתה של מדינת הלאום קשורה בעבותות לשימוש פוליטי וחברתי, מניפולטיבי וציני לא אחת, בזכרון המתים. את ההיסטוריה הציונית היא קוראת דרך האופן שבו “גויסו” המתים לשורותיה – טרומפלדור, מורדי הגטאות, חללי מלחמות ישראל ומעל לכל, כמובן, קורבנות השואה. ששת המיליונים, כך עולה מטיעוניה, היו לעיתים דומיננטיים יותר בקביעת סדר יומם של החיים. ב”שמם” יצאו להרוג ולהיהרג, לתקוף ולהגן. למלחמת ששת הימים יצאו ישראלים רבים מתוך הכוונה למנוע “שואה” נוספת ולהביס את הערבים ה”נאצים”. ובגין, כזכור, יצא ב-1982 לביירות במטרה לרדוף אחר היטלר אחד בביירות.

כמסמך פוליטי “האומה והמוות” הוא אחד הנוקבים ביותר שקראתי. הציונות, בעיקר לאחר השואה, הניבה לדעת זרטל מיתוס ישן-חדש ואדיר ממדים “של חורבן וגאולה, של אין-אונים וכוח, שהופקע הן מההיסטורי והן מן הפוליטי”. בסיפור שלה איש אינו יוצא נקי. מאבא קובנר ועד מנחם בגין, מיצחק שדה ועד אריאל שרון, מבן גוריון ונתן אלתרמן ועד חיים חפר ובנימין נתניהו, ימין ושמאל, מרכז ושוליים, פוליטיקאים ואנשי רוח – כולם השתתפו בבניית שיח הכוחניות הישראלי בשמם של המיליונים המתים. זרטל כותבת בלשון חדה, לעיתים פרובוקטיבית. במקומות רבים היא משכנעת משום שהיא צודקת. במקומות אחרים היא נאלצת לעגל פינות ולפעמים אפילו לחתוך אותן על מנת שהדברים יסתדרו עם התזה שלה כמו, למשל, בפרק האחרון העוסק ביגאל עמיר. מתוך השוחה הפוליטית שלה היא מכוונת את חציה כמעט לכל עבר ופוגעת. זרטל אינה לוקחת שבויים.

אולם, כאמור, נראה שזרטל לא הסתפקה בכתיבת “אני מאשים” פוליטי וביקשה לגעת בנושאים המורכבים והמהותיים האלה גם מבחינה הגותית. אולם כאן מצאתי מספר נקודות תורפה ששתיים מהן אציג להלן. במטרה לפתח אמירה משמעותית על נושא כבד משקל כמו האומה והמוות לא ניתן להסתפק בהתנגחות פוליטית בלבד. זרטל טוענת שניצול זכרון השואה אינו תקף מבחינה היסטורית ומוסרית ולכן גם מחולל עוולות. אולם אי אפשר להסתפק כאן בתיאור פוזיטיבי של הדברים. זרטל כמעט ואינה מנסה להבין את ההיסטוריה אלא רק לבקרה. ההסבר היחיד שהיא מציעה לתופעה הוא שטחי למדי. השימוש בזכרון המתים לצורכי השעה הוא, לשיטתה, לא יותר ממניפולציה מצד אליטה שלטת החרדה להתפוררותה (מפא”י) שהופעלה על “המון” הסובל מסימפטומים של “חרדה קולקטיבית” או “היסטריה קבוצתית” ש”אינו יכול לעלות מתוך הקיום האמיתי עצמו”. זיגמונד פרויד מצוטט כאן על ידי זרטל. זהו שימוש רטורי בלבד בפרויד. זרטל מתעלמת מעומקן וממורכבותן של חרדות, היסטריות וטראומות. השאלה אם יש או אין קשר אמיתי בין השואה לבין המציאות ב-48, ב-67 או ב-82 לדעתי אינה רלבנטית. עובדה שהקשר הזה נכח בתודעה הישראלית ואי אפשר לפתור אותו בטענה שמישהו “למעלה” המציא אותו. היה כאן מקום לפתח דיון חברתי, תרבותי, אנתרופולוגי אולי, בשאלת היווצרותה של תודעה אישית וקולקטיבית. כאינטלקטואלית זרטל עשתה לעצמה כאן עבודה קלה מדי. להגיד את מה שזרטל אומרת על הישראלים דומה לפסיכולוג האומר למטופלו הסובל מטראומה או מחרדה שאין להם כל קשר למציאות. אולי מכאן גם נובע ההסבר להתעלמותה של זרטל ממלחמת יום הכיפורים שבה המרחק בין הטראומה או החרדה לבין מימושה במציאות קטן עד למינימום.

ביקורתי השנייה קשורה לדיון הארוך והמקיף שעורכת זרטל בדמותה ובהגותה של חנה ארנדט. זרטל מבקרת את הממסד הציוני על התעלמותו מתזת “הבנליות של הרוע” של ארנדט ולפיה אין לראות בנאציזם ביטוי לרוע רדיקלי אלא לרוע שהיה מורכב מתהליכים בירוקרטיים שבו לכל אחד היה תפקיד קטן ו”בנאלי” במערכת הגדולה של ההשמדה. זרטל גורסת כי הציונים דחו את התזה הזו מכיוון שלא היו יכולים לחיות עם הרעיון ולפיו נאציזם=ביורוקרטיזם. זאת מכיוון שהם נזקקו לנאציזם כמייצג הרוע הרדיקלי כדי שיוכלו להשתמש בו להצדקת מעשיהם. כאשר זרטל דנה ברוע הנאצי היא מייחסת לו אפוא בנאליות. אולם כאשר היא דנה ב”רוע” הציוני היא בוחרת לנטוש את התזה הזו ובמקומה לטעון שהוא היה מלא כוונות. לדוגמה, כפי שהראיתי לעיל, זרטל טוענת שהניצול הציוני הציני של זכרון הנספים בשואה היה פועל יוצא של כוונה מניפולטיבית בן גוריונית מלמעלה ולא פועל יוצא של תהליכים בנליים בלתי מכוונים. מי שמקבלת את הטענה שאייכמן הוא בירוקרט אינה יכולה לייחס אף כוונת מכוון לאף ציוני – יהיה זה ראש ממשלה, רמטכ”ל, סופר או חייל פשוט. יש גבול למה שאפשר לעשות מבחינה אינטלקטואלית.

בעוכרי “האומה והמוות” עומדת אפוא חד ממדיות מכוונת. אולם מדובר בספר מצוין משום שהוא כן, מכיוון שהוא נכתב מהבטן הכואבת, כי הוא חף ממניירות, מלא תשוקה, כועס ולעיתים מכעיס. ולסיום, אם העניין היה תלוי בי לא הייתי קורא לספר “האומה והמוות – היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה” אלא “עדית זרטל נגד מדינת ישראל”.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>