בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על טנר אקצ’ם, משני עבריה של מחלוקת בין-לאומית

November 22nd, 2002 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

טנר אקצ’ם, משני עבריה של מחלוקת בין-לאומית – מאמרים לקראת דיאלוג טורקי-ארמני (תל אביב: בבל, 2002). מאנגלית: ערגה הלר

הספר שלפנינו כולל מספר מאמרים ומסות העוסקים באחד הנושאים המודחקים במאה העשרים – רצח העם הארמני שביצעו הטורקים ב-1915. הספר נכתב בידי טנר אקצ’ם, פעיל זכויות אדם טורקי ואיש אקדמיה, שפעל רבות למען זכויות הכורדים בטורקיה ובעיקר למען הכרת טורקיה ברצח העם של העם הארמני. עקב פעילותו נאלץ לגלות מארצו לגרמניה ומאוחר יותר לארצות הברית. המאמרים עוסקים בשני עניינים עיקריים. האחד, דיון היסטורי בשואת העם הארמני. השני, בהתעקשותה של טורקיה להכחיש את קיומה של שואה זו.

אי אפשר להבין את רצח העם הארמני ללא ההקשר ההיסטורי שלו – התפוררות האימפריה העותמנית לאורך המאה התשע עשרה וההתעוררות הלאומית של קבוצות שונות ובהן הארמנים; המאבקים האלימים בין הארמנים לשלטונות הטורקיים שגבו מחיר דמים יקר – בשליש האחרון של המאה התשע עשרה נהרגו בין 150 ל-200 אלף ארמנים; מהפכת “הטורקים הצעירים” ב-1908 שהדיחו את הסולטן; פעפוע רעיון הפאן-טורקיות שהציע מודל של מדינה חזקה, ריכוזית, בעלת מרכיבים טורקיים בלבד. המיעוט הארמני ששכן ברובו במזרח, על גבול טורקיה-רוסיה, היווה מכשול להשגת המטרה האחרונה שציינתי. אולם האירוע המכריע ביותר ששימש זרז לפתרון הבעיה הארמנית היה מלחמת העולם הראשונה. מההיסטוריה אנו למדים כי הפשעים הגדולים ביותר נגד אוכלוסיות אזרחיות התרחשו בצילה של מלחמה גדולה כשאיש אינו רואה ואינו שומע. בזמן המלחמה הואשמו הארמנים על ידי “הטורקים הצעירים” בבגידה ובעיקר בשיתוף פעולה עם האויב הרוסי. ביוני 1915 הוציאה הממשלה הטורקית הוראה לגרש את האוכלוסייה הלא-טורקית, כלומר, הארמנית, דרומה, לכיוון המדבר הסורי. בשלב הראשון הופרדו הגברים מעל גיל 15 מבני משפחתם ונרצחו בשיטות שונות בקרבת מקום. נשים, ילדים וזקנים המשיכו במסע המוות שאותו ישרדו רק כעשרה אחוזים. השאר ירצחו בידי ארגון מיוחד שהוקם לביצוע ההשמדה שכלל, בין היתר, פושעים ואסירים ששוחררו במיוחד לשם כך מבתי הסוהר ועל ידי פורעים מקומיים, בעיקר כורדים. אחרים ימותו ברעב, בצמא, בקור, בחום, ממחלות וממגפות. בסך הכל מתו במצעדי המוות שנערכו מאפריל עד נובמבר 1915 בין 600 ל-800 אלף ארמנים. בסך הכל מדובר בהשמדת כמחצית מאוכלוסיית הארמנים בטורקיה או כשליש מאוכלוסיית הארמנים בעולם. ההשמדה כללה לא רק חיסול פיזי של בני אדם אלא גם מחיקה של תרבות שלמה – כנסיות, מנזרים, אתרים ארמניים שונים ועוד. עד כאן ההיסטוריה.

ומה באשר להווה? לטענת אקצ’ם ההווה אינו כואב פחות. לא זו בלבד שהטורקים החליטו על רצח העם וביצעו אותו, הם גם מכחישים את קיומו עד עצם היום הזה. במאמר האחרון בספר שהוא, לדעתי, גם המרתק ביותר תוהה אקצ’ם מדוע. הסיבה העיקרית לכך היתה שהכרה בטבח שבוצע בארמנים היה חושף כי הופעתה של הלאומיות הטורקית בראשית שנות העשרים של המאה העשרים לא היתה תוצאה של מאבק אנטי אימפריאליסטי הרואי אלא פועל יוצא של מלחמה נפשעת נגד מיעוטים יווניים וארמניים. רבים מהאנשים שהקיפו את אביה של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק, השתתפו באופן ישיר ברצח העם. ובכלל, מלחמת השחרור הטורקית שהובילה לכינונה של הרפובליקה ב-1923 שימשה כמפלט לרבים ממתכנני וממבצעי רצח העם הזה. אקצ’ם מצביע, למעשה, על עניין עקרוני והוא שתנועות מהפכניות ולאומיות רבות החלו את דרכן בחטא שעליו הן אינן מוכנות להכות ועל אחת כמה וכמה להכיר בו. ההדחקה וההכחשה הן חלק אינטגרלי מהסיפור.

במבוא המרתק מסב ההיסטוריון יאיר אורון, חוקר ג’נוסייד הפועל זה שנים להכרה ישראלית רשמית ברצח העם הארמני, את תשומת לבו של הקורא לשני עניינים הרלבנטיים לנו, כישראלים. האחד, לקווי הדמיון בין ההיסטוריה של הארמנים לבין ההיסטוריה היהודית. שתיהן, לטענתו, הן היסטוריות של מאבק מתמשך לשימור עצמי, להישרדות ולקיום זהות ותרבות מוגדרות. שיאן של שתי ההיסטוריות הללו הוא בפרויקטים של חיסול והשמדה במחצית הראשונה של המאה העשרים. העניין השני הוא יחסו של העולם בכלל ושל מדינת ישראל בפרט למעשה הרצח. האו”ם, למשל, הכיר ברצח העם הארמני ב-1985. צרפת הכירה בו ב-2001. לעומת זאת, מדינת ישראל נמנעת בעקביות מלהתייחס לעניין. ספרות על הנושא בעברית כמעט ולא קיימת. עד תרגומו של ספר זה לא תורגם ולו ספר מחקר אחד. הנושא כמעט ואינו נלמד באקדמיה. כמובן שאת הדברים הללו יש לבחון על רקע העיסוק האינטנסיבי בשואה אחרת, שואתם של היהודים. את העמדה הישראלית ניתן להסביר על רקע הברית הכלכלית והביטחונית בין ישראל לטורקיה. ניתן למצוא לכך, אולי, גם סיבות אחרות, פסיכולוגיות יותר, כגון רצונה של מדינת ישראל לשמר את האקסקלוסיביות על מושג השואה. באפריל 2001 מצוטט שר החוץ שמעון פרס כאומר את הדברים הבאים: ‘אנחנו דוחים את הניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות. לא התרחש דבר הדומה לשואה. הארמנים עברו טרגדיה אולם לא ג’נוסייד”. מה היה קורה אם מישהו היה אומר דבר דומה על השואה היהודית? היינו קוראים לו מכחיש שואה.

הופעת הספר הזה הוא, ללא ספק, אירוע בעל השלכות פוליטיות חשובות. עד כמה שידיעתי מגעת הוא אכן הראשון שמעניק לקורא הישראלי תמונה כללית על נושא שכמעט ולא נאמר או נכתב עליו דבר בעברית. אין ספק כי קיימים הבדלים רבים בין השואה היהודית לבין זו הארמנית. ההבדל העיקרי היה שבמקרה הארמני, ככל הנראה, לא היה ניסיון להגיע לפתרון סופי, היינו, להשמדת כל ארמני באשר הוא ארמני, למחיקה מוחלטת מהעולם של העם הזה. למרות זאת, בשני המקרים מדובר בשואה של עם. מוזר הוא שדווקא מדינת ישראל שסבלה את אחת השואות הנוראות ביותר במאה העשרים, אולי הנוראה מכולן, אינה מוכנה להכיר בשואות אחרות. תמוה, ויותר מכך, חשוד.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>