בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על אווה אילוז, האוטופיה הרומנטית

July 19th, 2002 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

אווה אילוז, האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות (חיפה ולוד: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2002). מאנגלית: תמר עמית

ספרה של אווה אילוז מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים נע בין שני תחומים שלכאורה אינם מתיישבים זה עם זה – אהבה רומנטית וצרכנות בעידן הקפיטליזם. הורגלנו לחשוב, וזאת הנחת העבודה של החוקרת, כי בעוד האהבה הרומנטית מזוהה עם “אותנטיות”, “רגש” ו”אי-רציונליות” הרי שהקפיטליזם נקשר בערכים מלאכותיים, מתוכננים ורציונליים. אילוז מציעה בספרה דיון ביקורתי שמראה באופן ברור שכל מרכיבי וביטויי האהבה הרומנטית אינם אלא חלק מחברת הצריכה והשוק הקפיטליסטי. מהי אהבה רומנטית, שואלת אילוז לאורך כל פרקי הספר, אם לא דימויים של פרסומת, חלומות שנטוו בסרטים הוליבודיים, חיבור בין שני אנשים ממעמד כלכלי-חברתי פחות או יותר דומה, חיקוי של אופרות סבון, ארוחה רומנטית במסעדות יוקרה, ביקור בגני שעשועים, מזמוזים בדרייב-אין, התבודדות במכונית, מדריכים (המדריך השלם לפגישות רומנטיות ראה אור ב-1963), נשיקות “כמו בסרטים”, מוצרי טיפוח וקוסמטיקה?

אילוז משתמשת בשלושה סוגי חומרים כדי לפתח את טענתה. בחלקו הראשון של הספר היא פועלת כהיסטוריונית ומציעה דיון מרתק בתהליך הפעפוע של הרומנטיקה אל השוק הכלכלי בראשית המאה העשרים בארה”ב. תהליך זה נקשר לשינויים חברתיים וכלכליים שתקצר היריעה מלפרטם. אציין בקצרה את עליית שוק הצרכנות המודרני, האצת תרבות הפרסום, כניסת הנשים למעגל העבודה, הופעת הקולנוע, הדמוקרטיזציה של המכונית והתיירות ועוד. דיון מרתק ביותר, לטעמי, והוא אינו היחיד, עוסק בהופעת הפגישה הרומנטית, הלא הוא ה”דייט”, בסוף המאה התשע עשרה שהחליפה את החיזור הישן והטוב. המקורות ההיסטוריים שעליהם אילוז מתבססת כאן הם נפלאים. פזמון מ-1914 מתאר את הפגישה הרומנטית באולם הקולנוע: “הו, הו, המזמוז בקולנוע/ הנשיקות פורחות ואין מי שיפריע/ את נערתך חבק, אך לא יותר מדי חזק/ כי בכל כוחה היא עוד תצעק/ הו, חמדתי, אחת מרבבה/ נשקי אותי, כי אני מת מאהבה/ כשאת מתחילה את יודעת מה/ כשאת מתחילה את המזמוז בקולנוע’. רומנטי, לא?

חלקו השני של הספר מתמקד באהבה הרומנטית בתקופה ה”פוסטמודרנית”, כדברי המחברת, שבו היא פועלת כסוציולוגית. מרביתו מתבסס על ראיונות עומק עם בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני וזאת במטרה לחשוף את האמת שמאחורי האהבה הרומנטית. התשובות מרתקות כשהן לעצמן ומתגלה בהן אנושיות שלא פעם מעלה חיוך ולעיתים אף מעוררת חמלה. התובנות הן רבות וכולן ראויות להתייחסות אך אתמקד כאן בתובנה אחת מייצגת. המחברת שואלת מספר מרואיינים לגבי מקור תפישות האהבה שלהם. “אני חושב שחלק ניכר בא מהסרטים”, עונה אחד מהם, “ואני חושב שהסרטים די דפקו את המושגים שלנו על האהבה”. אחרת אומרת: “הרבה מאוד מאמצעי התקשורת וממיתוסים על אהבה”. ולמרות זאת, כדברי אילוז בסיכום הדברים, “כשהתייחסו למשמעויות הרגשיות העיקריות של חוויותיהם, הם התעלמו ממה שביטלו לפני כן כהמצאות של אמצעי התקשורת”. במילים אחרות, האהבה הרומנטית שהופיעה בראשית המאה העשרים עלתה מדרגה בשליש האחרון שלה והפכה להיות תודעה אירונית, כזו שיודעת ש”עובדים עליה”, ועם זאת ממשיכה לשחק את המשחק עד הסוף. זה כבר לא רומנטי, זה עצוב. האמנם?

וכאן אני מגיע לסוג השלישי של החומרים שבהם משתמשת המחברת – התיאוריות. אילוז מתבססת על תיאוריות ביקורתיות אם בצורה של איזכור או אם בציטוט ישיר. אנו פוגשים כמעט את כל חשובי ההוגים הפוליטיים והחברתיים שפעלו במאה העשרים. אין ספק שכל חוקר מושפע במידה כזו או אחרת מהוגים אלה אך לטעמי טעתה אילוז כשהעמיסה על הקוראים דיונים, טיעונים ומושגים שלא זו בלבד שמקשים במקצת על רצף הקריאה אלא גם בסופו של דבר חוסמים בפניה ובפני הקוראים אפשרויות קריאה ופרשנות נוספות של תופעת האהבה הרומנטית.

לצורך העניין אבחין בין שתי מסורות מחקר. האחת אמפטית למושאי המחקר ומאפיינת בעיקר היסטוריונים המבקשים להציג את הדברים מתוך רוח התקופה, באופן שבו הבינו אותם בני התקופה, עם התערבות מינימלית מצדם (מה שרואים משם לא רואים מכאן). השנייה היא ביקורתית למושאי המחקר ומאפיינת בעיקר חוקרים ממדעי החברה המבקשים לחשוף את שמתחת לפני השטח באמצעות כלים ביקורתיים, תיאורטיים בעיקרם (מה שרואים מכאן לא רואים משם). הבחנה זו היא גסה אך היא מספיקה לצורך הטיעון כאן. אילוז אמונה על הגישה הביקורתית החשדנית והיא, אילוז, ביקורתית מדי לדעתי. מתוך מסורת מרקסיסטית במהותה היא מפרשת כל דבר, ולא משנה מהו, כחלק מהאידיאולוגיה והפרקטיקה הקפיטליסטית. בכך, לדעתי, היא חוטאת לעצם הפרויקט הביקורתי שלה על האהבה הרומנטית מכיוון שבשלב מסוים הוא מבטל את עצמו.

אילוז, כך נראה, מבקשת לחקור את האהבה הרומנטית אבל מכיוון שהיא מתפרשת כתוצר מובהק של הקפיטליזם נדמה כי הספר הוא על אודות הקפיטליזם ולא על האהבה הרומנטית. דווקא אותם שני מרואיינים שציטטתי לעיל, שלכאורה מעידים בתשובותיהם על השתלטותה הסופית של התודעה הצינית הקפיטליסטית על בני האדם (אני יודע שמה שאני חושב ועושה הוא מפוברק ועם זאת אני ממשיך לעשותו) יכולה להדגיש צדדים אחרים של התופעה. דווקא בה יש מרכיבים שחותרים נגד השיטה. קודם כל הם מעידים על עלייתה של מודעות למניפולציה שהיא תמיד, אפילו במסורת המרקסיסטית, פוטנציאל לשחרור. עצם המודעות גם מבטלת במידה מסוימת את המניפולציה מכיוון שיש בה מאפיינים פרודיים (אל תחשבו שאני לא יודע שאתם עובדים עלי). וכפי שהעידה אותה מרואיינת שצוטטה לעיל, מיתוס האהבה הרומנטית שאימצה מאמצעי התקשורת שירת אותה בתהליך השחרור מהוריה או במילותיה “מתוך הרצון שלי שלא לחיות כמו ההורים שלי”. אולם אילוז חוסמת אפשרויות כשהיא מסכמת: “מפאת השימוש הנפוץ ברומנטיקה למכירת סחורות הפכה הרומנטיקה בחיים האמיתיים לצורה ריקה מתוכן. נעשינו מודעים לכך, שאין היא אלא קוד וקלישאה; שבמילות האהבה ובמעשי האהבה האישיים ביותר שלנו אנו חוזרים על תרחישי תרבות שלא אנו חיברנו”. אילוז הסוציולוגית והתיאורטיקנית חושבת שהרומנטיקה היא “צורה ריקה מתוכן”. אלה שחווים אותה לא חושבים כך. לטעמי היה ניתן וראוי לפתוח כאן אפשרויות לקריאות אחרות.

מגבלה נוספת במחקר היא נטייתה של אילוז להסביר באופן אקסקלוסיבי למדי תופעה אחת (אהבה רומנטית) על ידי תופעה אחרת (קפיטליזם). מעבר לבעיה העקרונית של הגדרת ה”קפיטליזם” הרי שאילוז מראה כי האהבה הרומנטית היא הבניה, למשל, של קולנוע הוליבודי. אלא שמבחינתה גם הקולנוע ההוליבודי אינו אלא “קפיטליזם”. וכך גם פרסומות, סדרות טלביזיה, מסעדות, גני שעשועים – כולם “קפיטליזם”. אין ספק שהקפיטליזם ממלא תפקיד במופעים החברתיים והתרבותיים הללו אולם האם הן רק קפיטליסטיות. לחשוב שקולנוע הוא “קפיטליזם” יהא זה אפילו הקולנוע ההוליבודי זוהי, לדעתי, השטחה של התופעה הקולנועית ורדוקציה גסה שלה. וגם החיבור החד מימדי בין האהבה הרומנטית לתרבות הצריכה הקפיטליסטית היא כזו. אני חוזר אל טענתה של אילוז ולפיה “מפאת השימוש הנפוץ ברומנטיקה למכירת סחורות הפכה הרומנטיקה בחיים האמיתיים לצורה ריקה מתוכן”. אני סבור כי טענתה כי הרומנטיקה בחיים האמיתיים היא “צורה ריקה מתוכן” היא בעצמה ריקה מתוכן. האם האוהבים הרומנטיים, אפילו אם הם מצטטים שורות מתסריט הוליבודי, חשים או חווים “צורה ריקה מתוכן”? ומהם בכלל “החיים האמיתיים” לעומת “החיים הלא אמיתיים”?

“האוטופיה הרומנטית” הוא בהחלט ספר מגרה למחשבה מחודשת על מושג האהבה והרומנטיקה. הוא תורגם מאנגלית בידה האמונה של תמר עמית וזכה בפרס “התרומה המשמעותית ביותר” לשנת 2000 מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקנית.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>