בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על ז’אק סמלן, אי-האלימות, כפי שהסברתי לבנותי

May 24th, 2002 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

ז’אק סמלן, אי-האלימות, כפי שהסברתי לבנותי (ירושלים: כרמל, 2002). מצרפתית: ראובן מירן

ספרון קצר זה הוא עיבוד לשיחה שנערכה בין המחבר, ז’אק סמלן, לבין שתי בנותיו בנות השמונה וחצי והשלוש עשרה. עיקרה תשובות האב לשאלות שמעלות הבנות בנושא האלימות. סמלן מבקש להסביר לבנותיו שאי-האלימות עדיפה על האלימות. היא משתלמת יותר, לדבריו, ולראייה הוא מספר להן על גנדהי, מרטין לותר קינג ולך ואלנסה וגם על דמויות ידועות פחות כרוזה פארקס, תופרת שחורה ממונטגומרי, אלבמה, שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן והפכה לציון דרך חשוב בביטול הסגרגציה החוקית בארה”ב. סמלן מנסה לשכנע את בנותיו לאמץ את דרך אי-האלימות לחייהן, למשל, בקונפליקטים בין מורה לתלמיד או בין התלמידים בבית הספר. בסיום השיחה הוא מסכם את עקרונות אי-האלימות בחמישה סעיפים והם – הגדרה ברורה של מטרות המאבק, ניהולו באופן סולידרי, ניסוח רעיון מוצלח שבאמצעותו ניתן יהיה להפגין את כוחה של הקבוצה (למשל, מצעד), שימוש בכוחן של מילים והימנעות שיטתית מאלימות חרף התגרויות מן הצד השני.

אני תוהה מה הפנימו בנותיו של סמלן מהשיחה ואיזו תועלת תצמח לבני נוער ישראליים לאחר שיקראו ספר זה המיועד להם. אני מעריך שיסכימו עם כל מילה  (וכך גם אני), וכאן, לדעתי, טמונה הבעיה. סמלן כותב טקסט בורגני לקהל בורגני. כשהוא חוזר ומדגיש לאורך השיחה את העיקרון שלפיו יש להעדיף דיבור על אלימות הוא מניח מראש חופש דיבור. כשהוא מציע לתלמידים שסובלים מהעדר ביטחון עצמי ללכת לפסיכולוג במטרה לפתור בעיות בדרך לא-אלימה הוא מניח שיש כסף למימון הטיפול. כשהוא ממליץ לבני נוער לתעל את האלימות לנגינה, לציור, למשחק בתיאטרון, לפעילות ספורטיבית ואפילו להתעמקות במתמטיקה ובספרות הוא מניח סביבה מבוססת.

אי-האלימות היא פריבילגיה של עשירים. היא דרכם של אלה שאינם זקוקים לאלימות כדי לקדם את עצמם. סמלן מתעלם מהאלימות הגדולה והכבושה שנמצאת גם באי-האלימות. גם שקט תעשייתי יכול להיות אלימות. משכנתא זו אלימות. העובדה שיש בני נוער שיכולים ללכת לחוגים ואחרים שלא היא אלימות. (האב של הנער שהולך לפסיכולוג הוא מנהל או בעל המפעל שבו עובד האב של הנער שלא יכול ללכת לפסיכולוג.)

סמלן כותב מנקודת מבט של אלה שההיסטוריה פינקה אותם. לדעתי, זו עזות מצח מצדו להשיא עצות למי שסבלו ממנה. הבחירה בדרך הפעולה היא הפריבילגיה האחרונה שנותרת לחלשים. זכותם לבחור בדרכו של גנדהי, אך גם בזו של פרנץ פנון שטען כי האלימות היא ההומניזם של המדוכאים. כצרפתי סמלן יודע שגם גנדהי לא היה מסלק את הצרפתים מאלג’יריה. רק בסוף מודה סמלן כי לעיתים אין ברירה ויש לפעול באלימות כמוצא אחרון. כך, למשל, במקרה של “אוכלוסיות חסרות הגנה הנטבחות על-ידי אויביהן, קורבנות של פשעים איומים ומאורגנים הנקראים ‘פשעים נגד האנושות’ או ‘השמדת עם’”. אולם לכל כך הרבה בני אדם בהיסטוריה זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

שאלת האלימות מורכבת מדי מכדי להיות מוצגת בשיחה קלילה בין אב לבנותיו. היא ראויה לדיון מעמיק ונוקב הרבה יותר. את השימוש בפורמט של דיון המונחה על ידי שאלות של ילדות מצאתי ציני משהו. על ידי השימוש בשאלות תמימות מפי ילדות (“אתה חושב שאפשר בכלל לחסל את האלימות?”) מעקר המחבר את יכולתו של הקורא לקרוא את הטקסט באופן ביקורתי. הבנות הללו יכולות להיות הבנות שלי והדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שיהיו קורבן לכל סוג של אלימות. אולם הדברים, כפי שניסיתי להראות, מורכבים הרבה יותר ויש לטפל בהם באופן החורג מהחוויה האישית.

את פתח הדבר לספר הזה כתב דניאל בן סימון. אני בטוח שהטון האוהד שעולה ממנו ביחס לספר היה מתרכך או נעלם אם עורכי הספר היו פונים לאריה דרעי בבקשה לכתוב אותו או, רחמנא ליצלן, לכל אחד משכנינו הפלסטינים.

מאי 2002

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>