בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על גי דבור, חברת הראווה

May 21st, 2002 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

גי דבור, חברת הראווה (תל אביב: בבל, 2002). מצרפתית: דפנה רז

למרות ש”חברת הראווה” נכתב ב-1967 ניצבת בבסיסו הנחה פשוטה ומאוד אופנתית הטוענת שאנו חיים בעולם שכולו ראווה או מראית עין. במקום בדברים אנו מוקפים בדימויים. במקום במקור אנו פוגשים רק בהעתקים. במקום מוחשות יש רק ייצוגים. במקום ישויות הכל מראית עין. המשפט הראשון בספר ממצה את הרעיון כולו: “מכלול החיים של חברות ששורדים בהן תנאי הייצור המודרניים, נראה לעינינו כהצטברות עצומה של ראוות. כל מה שנחווה במישרין, הורחק לכלל ייצוג”.

בעידן שבו צורך האדם את המציאות דרך אמצעי התקשורת האלקטרוניים והוויזואליים ובראשם הטלביזיה והאינטרנט, טענה מעין זו בהחלט מתקבלת על הדעת. דבור מזהה שלושה שלבים בהתפתחות הכלכלית של האדם המודרני. השלב הראשון, הקדם-קפיטליסטי, התבטא בהיות האדם הוויה. בשלב השני, הקפיטליסטי, הוא הידרדר מהוויה ליישות המוגדרת רק על פי קריטריונים של בעלות – אתה הוא מה שיש לך. בשלב השלישי והאחרון שאותו מתאר דבור בספרו הידרדר האדם שלב נוסף למצב של “ניראות” – אתה הוא כפי שאתה נראה. במצב זה הגיע האדם גם לשלב הקיצוני ביותר של בדידות או ניכור מעצמו, מהחברה ומהעולם.

בחברת הראווה מוקף האדם אך ורק בסחורה שמציגה את עצמה לראווה – כלי בית, מכוניות, נשים, גברים, ספרים (כולל הספר הנוכחי שמעוצב לעילא ולעילא), הרשימה הנוכחית שאני מבקש להציג אותה ורעיונות פילוסופיים. הכל מוצג לראווה כמו בשוק.

ספר זה משתייך באופן מובהק לשנות השישים. הוא חלק מזרם הביקורות המרקסיסטיות והניאו-מרקסיסטיות אשר הבינו כי התחזיות הקודרות של מרקס מהמאה התשע עשרה אודות התרוששותו של הפרולטריון, לפחות בחלקו המערבי של העולם, ובואה של המהפכה הפרולטרית לא התרחשו וככל הנראה גם לא יתרחשו בעתיד הנראה לעין. וזאת בגלל שמצבו של הפרולטריון באופן כללי, ושוב, רק בחלקו המערבי של העולם, הלך והשתפר וגם מכיוון שהוא ויתר על מימוש המהפכה בהתגייסותו למפלגות הסוציאליסטיות הרפורמיסטיות. כמובן שהיו ועדיין יש מרקסיסטים שהמשיכו ועדיין ממשיכים להאמין בבואה של המהפכה ומבקשים להסביר מדוע התנאים עדיין לא הבשילו, והיו כאלה, ודבור הוא אחד מהם, שנטשו את הביקורת המרקסיסטית כלפי הכלכלה לטובת ביקורת התרבות. מכיוון שהכלכלה תיפקדה פחות או יותר כמו שצריך, בניגוד לתחזיות הקודרות והאפוקליפטיות של מרקס, החלו האחרונים להסיט את הביקורת שלהם מהכלכלה אל התרבות ואל מנגנוניה השונים שיצרו את “התודעה הכוזבת” שמנעה את הופעתה של התודעה המהפכנית. ההוגים הבולטים ביותר שעברו את המהפך הזה היו אנשי אסכולת פרנקפורט ובראשם הרברט מרקוזה.

“חברת הראווה” הוא אפוא ספר המציע ביקורת תרבותית מנקודת מבט מרקסיסטית. וככזה הוא מעלה נקודות ביקורת רבות למחשבה. אולם בדומה לכתבים רבים שיצאו מהזרם הביקורתי המרקסיסטי אין בו ולו שמץ של חמלה כלפי המצב האנושי. המרקסיסטים, כפרפרזה על דברי אלבר קאמי, אוהבים את האנושות ושונאים בני אדם. ספרו של דבור כתוב מתוך זעם המופנה אל עבר בני האדם ובעיקר בוז כלפי מחשבותיהם ומעשיהם. וזו הבעיה, לדעתי, עם הספר הזה ולמעשה עם כל טקסט ביקורתי המבוסס על אידיאולוגיה נוקשה. הוא מניח מראש איך העולם צריך להיות או במקרה של דבור להיראות. והעולם אינו עומד בקריטריונים הללו.

בספרו של דבור אין ולו מידה זעומה של גמישות. אין מקום להפתעות. לא משנה מה יחשוב או יעשה האדם בסופו של דבר הוא תמיד יהיה טועה ותמיד יהיה לא בסדר. בהקדמה למהדורה השלישית של הספר שעודכן ב-1992, היינו, כרבע מאה לאחר חיבורו, טען דבור טענה כל כך מרקסיסטית אורתודוקסית והיא שהוא לא מצא כל סיבה לעדכן את הספר מכיוון ש”תיאוריה ביקורתית מסוג זה אל לה לעבור שינויים”. בנימה אישית הוא הוסיף: “אינני אדם שמתקן את עצמו”.

האם אדם כזה, שבמודע ובעיקרון אינו מתקן את עצמו, יכול לטעון טענה משמעותית על חברה, על תרבות, על בני אדם? לדעתי התשובה שלילית.

התזה של דבור דוגמטית מאוד ונוקשה. והוא מבטא את אותה דוגמטיות גם באופן הכתיבה והארגון של התזה. אולי במתכוון ויתר על כל מראית עין של ראווה כאשר בחר לכתוב את הספר כמניפסט ארוך המונה 221 סעיפים. כלומר, דבור ויתר על סיפור לטובת אקסיומות. התזות עצמן גם הן אינן קלות לקריאה וזאת מכמה סיבות. בראש ובראשונה בחר דבור לכתוב באופן תמציתי ולא ידידותי ועל הסיבות האפשריות לכך כבר עמדתי לעיל. הסיבה השנייה היא שפילוסופים והוגים צרפתיים נוהגים לא אחת לכתוב באופן שקשה מאוד להבנה. הסיבה השלישית טמונה, לדעתי, גם בתרגום הלא מוצלח. הקריאה אינה קולחת ולא פעם הניסוחים ארוכים ובלתי אפשריים.

“חברת הראווה” מכוון אל חלקנו, האנשים המודרנים המעבירים את זמנם בין טלביזיה, קניון ופרסומות. הוא פונה אלינו ומבקש לומר לנו משהו על עצמנו. אולי אפילו לעורר בנו מחשבה שנייה על אורח חיינו המנוכר והשקרי. אולם הוא לא באמת פונה אלינו. דבור ויתר עלינו. הוא רצה לכתוב ספר שיהיה מצבה לזכרנו.

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>