בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על אנתוני לויד, נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך

March 19th, 2002 | Posted by בעז נוימן in יומנים/אוטוביוגרפיות/זכרונות | ספרי עיון

אנתוני לויד, נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך (חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2002). מאנגלית: מיכאל שקודניקוב

אחד ממאפייניו הבולטים של הסכסוך בבוסניה הוא עצם הקושי להבין אותו. נראה שהסכסוך מורכב מדי מכדי שאפשר יהיה בכלל לתאר אותו, אפילו בקווים כלליים.

אנתוני לויד, צלם בריטי שסיקר את המלחמה בבוסניה, מסכם בספרו “נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך” את זכרונותיו. וזכרונות אלה מאששים את ההנחה שבה פתחתי. אפילו הבוסנים עצמם, זאת אומרת הסרבים שחיים בבוסניה, הקרואטים שחיים בה והמוסלמים מתקשים לתת דין וחשבון על מה שקרה. בוסניה, כמיטב המסורת וההיסטוריה הבלקנית, היא עיסה דביקה של זהויות לאומיות, אתניות, דתיות, גיאוגרפיות ובעצם מה לא. נזכור שאפילו מלחמת העולם הראשונה פרצה, לפחות מבחינת רצף האירועים, בגלל מתחים בבלקן ששיאם רצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו בידי מתנקש סרבי. עם מותו של המרשל טיטו, מנהיג יוגוסלביה המאוחדת ב-1980, וקריסת בריה”מ כעשור לאחר מכן ניתן האות לתחילת מה שיהפוך להיות אחד הסיפורים המזוויעים של המחצית השנייה של המאה העשרים. סיפור המלמד אותנו שאפילו אירופה עדיין אינה חסינה בפני מה שחשבה שנפטרה ממנו – הטיהורים האתניים. לויד מדגיש נקודה זו כשהוא מזכיר שסרייבו היא במרחק שעתיים טיסה מלונדון.

אנתוני לויד העיתונאי כותב בשפה עיתונאית, יבשה, מדווחת, קרובה לאירועים. את השאלה האם אפשר ליצור מהחומרים הללו ספרות או שירה אשאיר פתוחה. זו השפה המתאימה ביותר לתיאור המלחמה המצמררת הזו שהתרחשה בבוסניה בין 1991-1995. מלחמה שהחלה עם הכרזת קרואטיה וסלובניה על עצמאות מיוגוסלביה. ולמרות שמדובר בכתיבה עיתונאית, פרוזאית, מצליח אנתוני לויד לגעת באותה שאלה שכל יצירה שואפת לענות עליה והיא “מהו האדם?” דווקא הענייניות, תיאור הדברים כבדרך אגב, הם שמעניקים לסיפור ממד פואטי.

האפיזודות המתוארות בספר מטלטלות. כך, למשל, תיאור התנהגותם של תושבי סרייבו ברחובות העיר בזמן המצור הסרבי. במקומות רבים הם נאלצו לרוץ מפינה אחת מוגנת של הרחוב אל פינה אחרת וזאת במטרה להקטין את הסיכוי להיפצע מירי צלפים. אחת הסמטאות אף כונתה “סמטת הצלפים”. אחד מידידו של לויד, יסמין שמו, אמר לו שהוא לא מתכוון לעבור אותה בריצה כי הוא “בחיים לא רץ בשבילם”, כלומר, בשביל הסרבים. לויד מצא את עצמו בדילמה. מצד אחד לא היה יכול לרוץ כי היה זה, לדבריו, “מעשה בלתי נסלח של גסות ומוגות-לב לנוכח אדיבותו של יסמין”. מצד שני הוא לא היה יכול גם להרשות לעצמו ללכת ברגל ולהסתכן בכך שירו בו למוות כבר ביומו הראשון בסרביה. הפשרה היתה, לדבריו, “לא נוחה ומעט מגוחכת”: “התקדמתי אני לפניו כמו סרטן, לסירוגין לשני הצדדים, בתקווה שאם מישהו ירצה לירות בנו הוא יבחר תחילה במטרה הקלה”. זהו בעיני דימוי ויזואלי חזק לגרוסטקה של המלחמה הזו – עיר שאנשיה רק רצים בה ממקום למקום.

הסיפור המרכזי של המלחמה בבוסניה היה, ללא ספק, הטיהורים האתניים שבוצעו במוסלמים. שיאו של הספר נמצא בתיאור טבח 200 המוסלמים בעיר וארש על ידי קיצונים קרואטים בסתיו 1993. הטבח היה חלק משיתוף פעולה שהלך ונרקם בין הקרואטים לבין הסרבים נגד המוסלמים. המוסלמים נכלאו בשני בניינים של בית ספר. לויד הצליח בדרך לא דרך להיכנס לאתר ולחזות במראה הקשה ביותר שראה מעודו. אחסוך מהקוראים את התיאור הזה. אצטט רק את הפסקה המסיימת שבה לויד מוצא לפתע בממלכת המוות משהו חי: “משהו זע בגומחת המחסן. פרה. הניצולה היחידה מסטופני דו. מישהו הלביש דלי פלסטיק גדול על ראשה. פי הדלי כיסה הדוקות את צוואר הבהמה, וקרניה ניקבו את דפנותיו וכך נעלו אותו במקומו. לבטח נדרשו זמן וכוחות מרובים כדי להביא את הפרה למצב כזה – שלא תהיה מסוגלת לראות או לאכול. וכך, אם כן, העברנו את חמש הדקות האחרונות שלנו בדמדומי סטופני דו. הודפים את הדחף שהאיץ להרים רגליים ולעוף מהמקום כמה שיותר מהר ורחוק, נאבקים בפרה ובדלי פלסטיק במחסן לנגד עיניהן של שלוש נשים רצוחות. מושכים וצועקים ומקללים ונוחרים, עם פנס שבקושי פועל ואולר מסכן, הכול כי רצינו שהפרה תחיה. רצינו שהפרה תוכל לחזור ולראות ולאכול. רצינו בזה יותר מכול”.

יחסו של אנתוני לויד למלחמה בבוסניה שנוי במחלוקת. מצד אחד היא מגלמת מבחינתו את הרע בהתגלמותו. מצד שני הוא מוצא אותה מושכת, סקסית. הוא נמשך אל קווי האש של החזית. הוא משתוקק לירות. בכל פעם שהוא חוזר ללונדון הוא משתעמם וחוזר לבוסניה. וכשהיא לא מספיקה לו הוא מצליח למצוא את דרכו גם לצ’צניה, לסיירה-לאון, לקוסובו ולאפגניסטן. לא אתפלא אם בימים אלה הוא אינו רחוק מאתנו.

על כריכת הספר נראים פליטים מוסלמים העושים את דרכם לקרואטיה על גשר הרוס לאחר טיהור אתני שביצעו בהם הסרבים בצפון בוסניה. זוהי, בתמצית, הטרגדיה של המאה העשרים. בני אדם שמצאו את עצמם לפתע מיותרים בעולם הזה.

ספרו של אנתוני לויד ראה אור בהוצאה חיפאית קטנה וחדשה בשם “פרדס”. זהו הספר השני שראה אור בהוצאה הזו. הראשון היה ספרו של הפילוסוף האמריקני נועם חומסקי, “אוטופיה לאדונים”. בשנים האחרונות אנו עדים לפריחתן של הוצאות ספרים קטנות המעשירות את עולם הספרים העברי. הוצאתו לאור של הספר הזה על ידי הוצאה קטנה הנו מעשה אמיץ ובוודאי לאור נושאו הקשה. אולם בטווח הארוך אני בטוח שספרים טובים כדוגמת זה ימצאו את דרכם אל קהל הקוראים.

מרץ 2003

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>