בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על רנה דקארט, הגיונות

January 1st, 2002 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

רנה דקארט, הגיונות (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2001). מצרפתית: דורי מנור

תרגומו החדש לעברית של ה”הגיונות”, ספרו של הפילוסוף הצרפתי בן המאה השבע עשרה, רנה דקארט, הוא חגיגה כפולה הן לשוחרי הפילוסופיה והן לאוהבי השפה העברית. רנה דקארט נחשב לפילוסוף המודרני הראשון והיו שטענו כי מדובר גם באדם המודרני הראשון. ומדוע? בדיוק בגלל הטיעון המהפכני המופיע בספר זה. דקארט היה הראשון שביסס את הפילוסופיה, ובמובן רחב יותר את קיומו של האדם, על הספק. דקארט מציע לנו להטיל ספק בכל דבר שאנו יודעים או חושבים שאנו יודעים – בנתוני החושים (שהרי אנו יודעים שהחושים לעיתים מטעים אותנו, למשל, כשאנו מביטים על עצם גדול מרחוק הוא נראה לנו קטן); במציאות עצמה (שהרי אולי היא חלום והחלום הוא המציאות); ואפילו באמיתות המתמטיות והגיאומטריות (מי יודע, אולי יש איזה שד מתעתע, אל רע, הגורם לנו להאמין ש-2+2=4).

דקארט מוליך אותנו אל ממלכת הספק אבל לא כדי לנטוש אותנו שם אלא במטרה להובילנו ממנה אל הוודאות של קיומנו. כאשר אנו מטילים ספק בהכל, אפילו בעצם קיומנו, איננו יכולים להטיל ספק בעצם הטלת הספק עצמה. ומכאן קובע דקארט – אני מטיל ספק, לכן אני קיים. במקום אחר הוא ניסח זאת באותה אמירה ידועה הפותחת למעשה את העידן החדש, המודרני: “אני חושב, משמע אני קיים”. המרתק בטיעון הזה הוא הניסיון להעמיד את הוודאי דווקא על הספק.

מהלכו הפילוסופי של דקארט הוא אחד הידועים, המשפיעים והנתונים ביותר לביקורת בתולדות המחשבה המערבית המודרנית. אחת הביקורות האפשריות מכוונות אל עצם דרישתו של דקארט מכל אחד ואחת, ללא הבדל דת, גזע, מין, מעמד כלכלי וכיוצא באלה לצאת למעין “גלות תרבותית” וזאת במטרה להגיע אל ודאות קיומו. אותה “גלות תרבותית” מתבטאת בדרישה להתעלם, בראש ובראשונה, מנתוני החושים. וכאן, למשל, מבקרת פמיניסטית תטען כי ההתעלמות מהידע החושי או באופן כללי יותר מהגוף היא עמדה גברית במהותה. מבחינה זו ממשיך דקארט מסורת נוצרית הבזה לגוף והמעמידה בראש ההיררכיה האנושית את הרוח והנפש. זאת ועוד. האם אדם שחור יוכל לקבל את המהלך של דקארט? לא בטוח ולו רק בגלל העובדה שגם אם היה רוצה בכך הרי שכל ההיסטוריה שלו היא בעצם ההיסטוריה של צבע עורו. ותמיד יהיה את זה שיזכיר לו את צבעו. האדם שעליו מדבר דקארט אינו קיים. אין “אדם” כשהוא לעצמו. יש גברים, יש נשים, יש יהודים, יש מוסלמים… ואף אחד אינו יכול להתעלם ממי שהוא. אחת המבקרות של דקארט טענה כי האדם עליו הוא מדבר הוא בעצם “רוח הקודש” שאינה קיימת.

הופעתו של הספר, כאמור, היא חגיגה לא רק לשוחרי הפילוסופיה אלא גם לאוהבי השפה העברית. וכאן אני רואה את החשיבות הרבה בהוצאת הספר לאור בתרגום הווירטואוזי של דורי מנור. התרגום הקודם לעברית היה של יוסף אור משנת 1932. מאז, ללא ספק, השתנינו. גם העברית השתנתה. הדבר המתבקש הוא להשוות בין שני התרגומים.

וכך מתאר דקארט את מטרת מסעו על פי התרגום הישן: “על ידי שאתעסק אך ורק בי בעצמי ואסתכל לתוך עצמי לפני ולפנים, אשתדל להעשות לאט לאט ידוע יותר ומוכר יותר לעצמי”. וכך נשמעת הצהרת הכוונות לגבי המסע בתרגומו החדש של דורי מנור: “מתוך התמקדות בעצמי בלבד ומתוך הסתכלות בפנימיותי, אנסה להיטיב ולהכירני ולהתוודע אט-אט אל עצמי”.

ב-1932 בני אדם “נעשו ידועים ומוכרים לעצמם”. ב-2001 הם כבר “התוודעו אל עצמם”. מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית ולשונית יש כאן הבדל רב בין שני המצבים. הייתי ממליץ בכל ליבי לקוראים לקרוא את הטקסט החדש תוך השוואתו לתרגומו הישן. יותר משאפשר ללמוד מכך על הפילוסופיה של דקארט או על מלאכת התרגום אנו יכולים ללמוד ממנו בעיקר על עצמנו.

ספרו של דקארט אינו רק יצירה פילוסופית אלא גם ספרותית ופסיכולוגית מהמעלה הראשונה. זהו סיפור של אדם המנסה להכיר את עצמו, להתוודע אל ה”אני” שלו, תוך שהוא עובר דרך ייסורים של פקפוק והרס עצמיים. האין זה מה שעובר על כל נער ונערה שעוברים תהליך התבגרות? האין זה מה שמניע אותנו ללמוד, לחקור, לנסוע להודו, להסתכן בבורסה? מה שאני מבקש לומר הוא שפילוסופיה בכלל וספרו זה של דקארט בפרט אינם עניין בלעדי לאקדמאים ולמלומדים. הפילוסופיה היא אהבת חוכמה, ניסיון להגיע לתשובות לשאלות הבסיסיות והחשובות ביותר בחיינו מתוך הידיעה, שדקארט לימד אותנו, שלא נוכל להגיע לתשובה סופית. אולם, כמו שאומרים, המסע הוא כל העניין.

ה”הגיונות” אמנם נלמד בחוגים שונים באקדמיה אך הוא שווה לכל נפש. ספרו של דקארט הוא רב מכר אמיתי כי הוא נמכר ונקרא כבר מאות שנים בכל העולם ומשפיע בצורות שונות על בני האדם ועל האופן שבו הם חושבים על עצמם ועל עולמם.

***

ב”הערת המתרגם” כתב דורי מנור כי בשעת תרגום הספר ניצב בפני בעיה חמורה – מעצם מהותה כשפה שמית לא קיימת בעברית נטיית הווה של הפועל הצרפתי “être” או “להיות”. זאת ועוד. תפקודו השמי של הפועל בעברית שונה מזה הלטיני והצרפתי. מנור עצמו נתקל במלוא חריפותה של הבעיה בבואו לתרגם את הנוסחה הקרטזיאנית המוכרת “Je pense donc je suis” שאותה תירגם “אני חושב ועל כן אני הווה”. העברית המודרנית, לפני מנור, היא בת סוררת למשפחת השפות השמיות המתפקדת במובנים רבים כמו היתה שפה מערבית, אך היא אינה מציעה פתרון אמיתי לבעיה. העברית נעדרת צורת הווה להוויה וככזו אינה יכולה לבטא את הדברים כהווייתם. המגבלה הזו, סבור מנור, היא גם סוד קסמה של העברית.

מנור מציע “מעין חוזה בלתי-כתוב” בינו לבין הקורא. ואלו מילות ההסכם: “אתה, הקורא, ואני, המתרגם, שנינו אמונים על תרבות המערב, אף ששפתנו עברית. לאוזניך ולאוזני גונב דבר קיומו של הפועל être, או to be או sein, ושנינו יודעים שלא ניתן להטותו בשפתנו. אסמוך אני על ידיעתך זו, סמוך אתה על ידיעתי אני את ידיעתך זו, ויחד נעקוף במידת האפשר את טבעה השמי של העברית, יחד ננסה ללכוד, בכלים הנתונים בידינו, את מושג ההוויה המוכר לנו משפות אחרות – אך מבלי להעלותו על שפתינו”.

ינואר 2002

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>