בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

על ספרה של חנה יבלונקה, משפט אייכמן

September 28th, 2001 | Posted by בעז נוימן in ספרי עיון

חנה יבלונקה, משפט אייכמן (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2001).

עוד לפני הדיון בתוכן ספרה של חנה יבלונקה, ראש המסלול ללימודי מדינת ישראל במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת באר שבע, יש לומר דברי שבח על מתכונת הספר. מחקר אקדמי זה כתוב בצורה נפלאה ושווה לכל נפש. הן תלמידי תיכון והן מומחים ימצאו בו עניין רב. למרות שמדובר בספר, שהוא פרי מחקר היסטורי-אקדמי, אין הקורא חש בכך. השפה בהירה, הסגנון קולח. הצגת הטיעונים חדה וברורה. סיימתי לקרוא את הספר במספר שעות, לא רק בגלל שנתבקשתי לכתוב עליו ביקורת, אלא גם ובעיקר כיוון שהוא מרתק.

יבלונקה ניגשת לנושא בהחלט לא פשוט בהוויה הישראלית. משפט אייכמן הוא נקודת המפגש המרכזית בין השואה לבין מדינת ישראל. אך יבלונקה לא נרתעת. היא ניגשת אל הנושא ללא יראת קודש, אך גם ללא התלהמות המבקשת לנפץ מיתוסים. הנחת המוצא של יבלונקה היא שלא נוכל להגיע אל האמת ההיסטורית כשהיא לעצמה, שהרי כל סיפור היסטורי הוא בהגדרה פועל יוצא של נקודת מבט הכותב. מכאן שהדרך ההוגנת ביותר לטפל במקורות היא דרך האמצע, שהוא הממוצע של הפרספקטיבות השונות. האיזון הזה, המתבטא באופן הכתיבה ובטיעונים, הוא סוד כוחו של הספר.

לספר שלושה חלקים. החלק הראשון, המשתרע על פני מחצית הספר, הוא החלק העיקרי, החשוב והמרתק ביותר. חלק זה עוסק בסיפור המשפט עצמו. יבלונקה אינה אוהבת קלישאות, ולכן הולכת אל המקורות הראשוניים, ביניהם כאלה שלא נחשפו עד היום. אפשר לומר שיבלונקה אינה כותבת היסטוריה, אלא פועלת כארכיאולוגית. העיסוק בנושא כל כך בעייתי ומודחק מחייב אותה להתמקד, מעבר לשכבה העליונה של המשפט, גם ובעיקר ביום-יום שלו. בפרטים שהם לכאורה פחות מעניינים או חשובים. רק בדיעבד נחשף הקורא למידת חיוניותן של אותן עובדות. אחד הדיונים המרתקים ביותר, והוא אינו היחיד, יש רבים מסוגו בספר, מתמקד בשאלות הלוגיסטיקה של המשפט. למשל, שאלת הסרטת המשפט והפצתו בטלביזיה. באופן מעט אירוני, ואולי המציאות עצמה הייתה אירונית, מתארת יבלונקה את המאבק על כרטיסי הכניסה לאולם בית המשפט. אפילו מקומו של הרייטינג אינו נפקד. המשפט מתואר כאירוע סוציולוגי שבו פרטים, קבוצות ומוסדות נאבקים על עמדות כוח – ראש ממשלה, שרים, יועצים משפטיים לממשלה, שופטים, ראשי ארגונים ומוסדות, חוקרי משטרה, עדים ואנשים מן היישוב.

החלק השני של הספר הוא, לטעמי, חוליה יחסית חלשה. גם מבחינה היסטורית הוא הפחות חדשני. בחלק זה עוסקת יבלונקה בנקודת המפגש בין אירוע המשפט לבין החברה הישראלית – ניצולי שואה, נוער, ממסד חינוכי והמזרחיים. הייתה לי תחושה שבחירתה של יבלונקה במזרחיים כקבוצת דיון היתה מאולצת במקצת, אולי נבעה מן הרצון להיות עדכנית, ואולי אף politically correct. זהו פרק קצרצר, שבעיקרו מציג את המזרחיים כמי שמזדהים עם המשפט, גורל הקורבנות וההכרח בקיומה וחיזוקה של מדינת ישראל, או כמי ששונאים את האשכנזים ואף מצטערים שלא היו עוד חמישה “אייכמנים לגמור את כל האשכנזים”, אם לצטט דברי עובדת ותיקה בוועד הפועל שפוטרה ללא פיצויים. הבעיה הקשה יותר של דיון זה הוא ההנחה הפשוטה והכוללנית של “המזרחי”. יבלונקה מניחה שיש “מזרחיים”, שככאלה אמורים לנהוג באופן מזרחי ולחשוב באופן מזרחי. אני כמובן מתייחס אל המזרחי במרכאות. מבחינה זו חורג דיון זה ממהלך הספר, שלכל אורכו לא הניחה יבלונקה הנחות של מהות, למשל, שבן גוריון הוא מה שאנו חושבים שבן גוריון הוא. היא מציגה את בן גוריון הפוליטי, אך גם את בן גוריון הפרטי, ופנים רבים נוספים שלו. שום דבר לא טבעי בספרה של יבלונקה, כל דבר הוא פועל יוצא של היסטוריה ושל דיאלקטיקה בין גורמים שונים. וכאן, לפתע, כמעט באופן ביולוגי מופיע המזרחי (ואני מוסיף במירכאות) כאובייקט, כקלישאה. היה ראוי להשקיע בפרק זה יותר מחשבה, או לא לכתוב כלל.

הפרק השלישי והאחרון עוסק בעיקרו בסוגייה הקשה ביותר מבחינה ערכית והיא – מה היה משפטו של אייכמן – משפט פלילי, משפט ראווה או משפט היסטורי. יבלונקה מנהלת כאן דיון ערכי מרתק. היא נמנעת מקלישאות ובזה כוחה. כאשר היא דנה, למשל, בסוגיית משפט אייכמן כמשפט ראווה, היא מציגה מספר הגדרות למשפט מסוג זה, מנהלת דיאלוג עם עצמה ואף מזמינה את הקורא לשפוט בעצמו. אם משפט ראווה הוא show, במובן של תיאטרון, הרי שהיו במשפט אלמנטים תיאטרליים. הוא נערך באולם תיאטרון, היה קהל, היה נאשם במצב דרמטי, היתה תפאורה של תא זכוכית והיה גם קתרזיס. גם תוצאות המשפט היו צפויות פחות או יותר, שהרי כבר בהכרזתו של בן גוריון בכנסת על לכידתו של אייכמן, הוא דיבר עליו כעל מי שאחראי יחד עם ראשי הנאצים לפתרון הסופי של הבעיה היהודית. אבל יבלונקה לא מסתפקת בכך, ומציגה אספקטים אחרים של המשפט, המצביעים על כך שלא היה משפט ראווה במובן המלא של המילה. היא מתארת, למשל, את התנהלותם של השופטים שמנעו באופן שיטתי ממהלך הדיונים להיהפך להצגה. הם קטעו עדים שסיפרו את סיפור השואה, ודרשו להתמקד בעדויות המאששות או מפריכות את אשמתו של אייכמן. אייכמן, בסופו של דבר, הואשם כמעט אך ורק על פי מסמכים, ולא על פי עדויות בעל פה. בית המשפט גם לא קיבל את כל טיעוני התביעה. למשל, את הטיעון שאייכמן רצח במו ידיו במה שנודע “הרצח בגן הדובדבנים”. השופטים דחו אשמה זו בטענה שהיא מבוססת ונסמכת כולה על עדות. יבלונקה גם מתמודדת עם טיעונים שונים של חנה ארנדט, ומבקשת לענות לה על הדו”ח שלה על הבנליות של הרשע. ובכך, לדעתי, חשיבותו ההיסטורית של הספר. בניגוד לארנדט, יבלונקה אינה מתלהמת, היא הרבה יותר מעודנת,  הרבה יותר פילוסופית. ובתור סיכום אומר שלדעתי, ספרה של יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, פשוט טוב יותר וחשוב יותר מספרה הנחשב של ארנדט בכל הנוגע לסוגיית המשפט.

ספטמבר 2001

You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 You can leave a response, or trackback.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>