בעז נוימן – ביקורות ספרים, רשימות, מאמרים, הרצאות
Header

גישות חדשות בחקר הנאציזם – הרצאות

להאזנה להרצאות ברשת יש להקליק על כותרת ההרצאה המבוקשת

הרצאה שלוש עשרה - ”ההיסטוריה שמעבר לנאציזם”

לפי “חוק גודווין (Godwin) לאנלוגיות נאציות” ככל שדיון יתארך, בעיקר ברשת, הרי שההסתברות שתופיע הקבלה להיטלר ו/או לנאצים תשאף למאה אחוז. אני חייב להודות שמניסיוני, לכל הפחות בהוראה באוניברסיטה, יש משהו נכון בחוק הזה. גם כשאני מדבר עם סטודנטים על נושאים היסטוריים ובוודאי אקטואליים שאין להם שום קשר לנאצים הרי שככל שהדיון מתמשך בסופו של דבר, איכשהו, היטלר או הנאצים מופיעים לפתע פתאום. גם אני חוטא בכך. בהרצאה הנוכחית שהיא גם האחרונה בסדרה אציג דעות ועמדות של היסטוריונים בני זמננו המבקשים להחזיר את התופעה הנאצית לפרופורציות ההיסטוריות הנכונות תהיינה פרופורציות אלה אשר תהיינה. טענתם העקרונית היא שבמשך שנים ארוכות נטו היסטוריונים לרצות את האובססיה הציבורית לנושא הנאצי ובכך פגעו קשות במחקר הן מבחינה כמותית (אין ספור מחקרים וספרים שנכתבו על הנאציזם על חשבון מחקרים וספרים על תופעות אחרות) והן מבחינה איכותית (הפיכתה של ההיסטוריה הנאצית לאירוע המרכזי ואף המכונן של ההיסטוריה הגרמנית, האירופאית ואפילו המודרנית). בהרצאה אציג מספר עמדות ביחס לסוגייה זו ואשאל האם לא הגיעה העת לאתגר את חוק גודווין גם בזירה האקדמית. אני מודה שלי אין עמדה ברורה בנושא.

הרצאה שתיים עשרה - ”מרטין היידגר והנאצים – פילוסופיה גדולה, פוליטיקה נבזית”

מרטין היידגר הוא מגדולי הפילוסופים במאה העשרים אם לא בתקופה המודרנית בכלל. ב-1933 הוא הצטרף למפלגה הנאצית והגדיר אותה כלא פחות מהמהפכה הפילוסופית השנייה בתולדות המערב לאחר זו של אפלטון! יש הפותרים את כל העניין בטענה שמדובר פשוט בנאצי. זו, כמובן, עובדה. אולם טענה זו היא פתרון קל מדי לסוגיה מורכבת. היידגר חשוב מדי, משפיע מדי וגדול מדי מבחינה פילוסופית מכדי לפתור את כל העניין רק בקביעה שהוא והפילוסופיה שלו נאציים. השאלה היא כיצד להסביר את הדיסוננס הזה בין הפילוסופיה הגדולה והמשפיעה כל כך במאה העשרים לבין עמדתו הפוליטית והאנושית הבזויה של היידגר. אזכיר שחנה ארנדט, הפילוסופית וההיסטוריונית המשפיעה ביותר בחקר הנאציזם, היתה תלמידתו. מי שמסכים עם דבריה על הבנאליות של הרוע הנאצי חייב לדעת שבניסוח תזה זו היא הושפעה עמוקות מהיידגר.

האם היידגר הוא מקרה נוסף של ענק רוח שנמשך אחר פוליטיקה קיצונית והרסנית בדומה לסארטר שתמך בסטאלין או לפוקו שתמך במהפכה האיסלמית באיראן או לחילופין לארס פון טרייר (במאי “רכבות לילה”) שהכריז “אני נאצי”? האם העובדה שפילוסוף בסדר גודל שכזה שתמך בנאציזם מאפשר לנו להבין בצורה אחרת את התופעה? ובכלל, כיצד תמיכתו של היידגר בנאציזם משפיעה על מקומה ומעמדה של הפילוסופיה? האם אחרי היידגר לעשות פילוסופיה הוא גם כן מעשה ברברי? על שאלות אלה ואחרות אנסה לענות בהרצאה.

הרצאה אחת עשרה - ”גרמניה הנאצית כאימפריה”

ב-1939 כתב ג’ורג’ אורוול מאמר שכותרתו “לא סופרים כושים” שבו טען כי הוא אינו מבין כיצד הבריטים, ההולנדים, הבלגים או הצרפתים יכולים לומר ברצינות שהם נלחמים נגד הנאציזם באירופה בזמן שהם עושים את אותו הדבר בדיוק לאחרים באפריקה ובאסיה. כיצד הם יכולים לטעון כי מדובר במאבק בין דמוקרטיה לפשיזם כאילו הדמוקרטיות עצמן לא היו שליטות אימפריאליות על מיליונים של בני אדם משוללי כל זכויות? “מה תהא המשמעות בלהפיל את השיטה של היטלר”, תהה אורוול, “במטרה לייצב משהו שהוא הרבה יותר גדול ובדרכו האחרת גרוע באותה מידה?”

בהרצאה אבקש להתייחס ברצינות לטענתו של אורוול ושל היסטוריונים רבים בני זמננו ולפיה גרמניה הנאצית לא היתה בסופו של דבר אלא ניסיון נוסף, אחד מיני רבים, להקים אימפריה. הנאציזם, לפי עמדה זו, יותר משהיה משטר גזעני וטוטליטרי היה משטר שבבסיסו דחף אימפריאלי של השתלטות על טריטוריות ואוכלוסיות. היטלר, כפי שטען אחד ההיסטוריונים, לא היה אלא לאומן גרמני שביקש לבנות אימפריה גרמנית בין שתי אימפריות קיימות – זו הסובייטית במזרח וזו הבריטית באפריקה, בדרום מזרח אסיה ובים. היטלר “בסך הכל” רצה להעלות את המדינה הגרמנית הצעירה למגרש של הגדולים שבו שיחקו הסובייטים, הבריטים, האמריקאים והיפנים שניסו כל אחד בדרכו הוא להשיג “מרחבי מחייה”.

הרצאה עשירית - ”היחס הנאצי להומואים – בין רדיפה פוליטית לרדיפה מינית”

הרצאה תשיעית - ”נאציזם ומיניות”

בכל האמור לגבי סוגיית המיניות בגרמניה הנאצית לא צריך ללכת רחוק להסברים מורכבים ולתיאוריות מסובכות כדי להסביר מדוע המיניות היתה נושא כל כך מרכזי וקריטי. סוגיית זהותם של האזרחים המקיימים יחסי מין, ובעיקר עם מי, היתה דרמטית ומכריעה מבחינת משטר שביקש לשמור על טוהר הגזע. חוקי נירנברג אסרו, כידוע, על קיום יחסי מין בין גרמנים ליהודים. נזכור גם כי הפרויקט הנאצי הרצחני הראשון, או לכל הפחות זה שהיה בעל הפוטנציאל הרצחני הראשון, היה פרויקט העיקור.

החידוש במחקר בן זמננו בנושא טמון בניפוץ הזיהוי בין הדיכוי הנאצי לדיכוי המיני. אם בשנות השישים ההנחה היתה כי דיכוי פולטי הולך יד ביד עם דיכוי מיני ולהפך, הרי שבשנים האחרונות יותר ויותר היסטוריונים והיסטוריונית מראים כי הסיפור הרבה יותר מורכב ומתעתע. כך, למשל, אי אפשר להתעלם מהעובדה שארנסט ראהם, מפקד הזרוע הצבאית של המפלגה הנאצית (אס-אה) היה הומו מוצהר שחוסל ב-1934 מסיבות פוליטיות. עד אז לא היתה כמעט לאף אחד מהמהפלגה בעיה עם היותו הומו. היו אלה אפילו הסוציאל דמוקרטים, הפרוגרסיבים לכאורה, שיצאו בקמפיין אנטי-נאצי שבמרכזו ההומוסקסואליות של ראהם! עד אמצע שנות השלושים הומואים כמעט ולא נרדפו כמעט כהומואים אלא, למשל, כמתנגדי משטר. מרטין בורמן, מי שיהפוך לראש לשכתו של היטלר, טען: “לא אכפת לי אם מישהו מקיים יחסים עם פילים בשממות של הודו או עם קנגרואים באוסטרליה. ממש לא אכפת לי [...] מי שפוגע בה [בתנועה הנאצית] הוא מזיק והוא האוייב שלי”. ובכל האמור לגבי תופעת הזנות הרי שמאמצע שנות השלושים הנאצים עודדו אותה, מיסדו אותה והקימו בתי זונות בכל רחבי המדינה ואזורי הכיבוש.

הרצאה שמינית - ”נאציזם ואיסלמיזם”

בדור האחרון, בעיקר כתוצאה מעליית האיסלמיזם בכלל והאיסלמיזם הפוליטי בפרט, מצביעים חוקרים על קשרים אידאולוגיים, מבניים ואף היסטוריים בין שתי התנועות. יש חוקרים המזהים מאפיינים דומים ולעיתים אף זהים בין השקפת העולם הנאצית לבין זו האיסלמיסטית. בין שתי השקפות העולם קיימים כמובן הבדלים אך בבסיסן הן דומות ולעיתים אף זהות. ובכל האמור לגבי הקשרים ההיסטוריים הרי שניתן להצביע על קשרים ענפים בין המפלגה, התנועה והמשטר הנאציים לבין העולם הערבי בכלל ולאגפו האיסלמיסטי בפרט. נזכור כי תנועת האחים המוסלמים נוסדה ב-1928, היינו, באותו עשור שבו הופיעו התנועות הפשיסטיות למיניהן. הקשרים ההיסטוריים הקונקרטיים בין שתי התנועות הגיעו לשיאם בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים של המאה העשרים בשיתופי פעולה ביניהם.

הטענה בדבר היות האיסלמיזם ענף של הטוטליטריאניזם ו/או הפשיזם היא טענה בהחלט פורצת דרך מבחינה מחקרית. היא מאפשרת לראשונה לתאר, להסביר ולהבין ואת הטוטליטריאניזם והפשיזם ובכלל זאת גם את הנאציזם בהקשרים חוץ-אירופאיים ואף חוץ-מערביים. לרשימת המנהיגים שכללה את לנין וסטאלין, מוסליני והיטלר אנו מוסיפים שמות אחרים, פחות מוכרים להיסטוריון של אירופה, כמו חסן אל בָּנָא, מייסד תנועת האחים המוסלמים.

הרצאה שביעית - ”נאציזם ושפה”

המחקר על השפה הנאצית מורכב ובעייתי מאוד מכיוון ש”שפה” יכולה להיות מובנת בכל מיני צורות. בהרצאה אתמקד בשני סוגים עיקריים של מחקר. האחד, בשימוש הנאצי בשפה לצרכים כאלה ואחרים, למשל, תעמולתיים. היטלר עצמו פיתח במיין קאמפף תזה חדשנית ולפיה פוליטיקת המונים מודרנית מנוהלת באמצעות המילה המדוברת ולא הכתובה. זה היה, לשיטתו, הבסיס להשתלטות התנועה הנאצית על המדינה לאחר שנכשל או ויתר על ניסיון לתפוס את השלטון בכוח. בהרצאה אציג גם את המדיניות הנאציות כלפי שפות זרות. את האידיש, למשל, רדפו הנאצים עד חורמה כשפה יהודית, מנוונת ופרזיטית. לעומתה, את לימוד השפה העברית הם עודדו וזאת כדי לקדם את האג’נדה הציונית של הוצאת יהודים מגרמניה.

בחלקה השני של ההרצאה אבחן את גורלה של השפה הגרמנית עצמה תחת המשטר הנאצי. אציג, בין היתר, את גלגוליהם של מילים, מונחים וביטויים ואת השינויים שחלו בהם מבחינת השימוש/אי השימוש בהם, משמעויותיהם ועוד. למשל, המילה הגרמנית Bewegung שמשמעותה “תנועה” היתה הכינוי של המפלגה הנאצית. רק עם המהפכה הצרפתית החל המונח “תנועה” לתאר זרמים ומפלגות פוליטיים. במיין קאמפף היטלר עוד השתמש במונח במטרה לתאר הן את המפלגה הנאצית אך גם מפלגות יריבות כמו זו הסוציאל-דמוקרטית. עם השתלטות המפלגה על המדינה הכינוי “התנועה” נשמר למפלגה הנאצית בלבד. כיום בגרמניה עדיין משתמשים במונח לתיאור זרמים וארגונים פוליטיים אך בגלל המשמעות ההיסטורית שלו נמנעים בדרך כלל מלהשתמש בו במובן הזה בפומבי.

הרצאה שישית - ”מספרטה עד גרמניה הנאצית – שורשים ג’נוסיידיים של השואה”

בהרצאה אדון בנושא שדי ממעטים לדבר עליו והוא הקשר ההיסטורי הקונקרטי בין ג’נוסיידים שונים לבין השואה. אפשר לזהות לא מעט מקרים של ג’נוסייד שהיוו מבחינתם של הנאצים השראה, לגיטימציה ואפילו מקור של טכנולוגיה וכוח אדם לשואת היהודים. כך, למשל, כל דיסציפלינת ההרג המבוססת על סלקציות רפואיות ורצח בתא גז כבר פותח בפרויקט המתת החסד הנאצי ולמעשה הועתק כמעט אחד לאחד למחנות ההשמדה.

לא מעט קציני צבא ודיפלומטים גרמנים שהשתתפו בצורה כזו או אחרת בשואת הארמנים ב-1915 מילאו תפקיד במערכת הנאצית. ב-22 באוגוסט 1939 הציג היטלר את השאלה הרטורית: “מי עוד מדבר היום על ההשמדה של הארמנים?”

גם חיסול שבטי ההררו והנאמה בקולוניה הגרמנית נמיביה בראשית המאה העשרים היה תקדים לשואה מבחינות רבות, למשל, פיתוח מחנה הריכוז. הנאצים בעצמם הצדיקו את השואה על בסיס התקדים של הרציחות הקולוניאליות שביצעו מדינות מערב אירופה באמריקה, באפריקה ובדרום מזרח אסיה. היטלר וגבלס לא הבינו, למשל, איך הבריטים מעזים לבקר אותם שהרי הם, הבריטים, עשו את אותו הדבר בדיוק בקולוניות שלהם. הבריטים המציאו את מחנה הריכוז, אמר היטלר באחד מנאומיו, “אנחנו רק קראנו עליו באינצקלופדיה ואז מאוחר יותר העתקנו אותו”. לא אחת כונו הסלאבים על ידי הנאצים “אינדיאנים” ומזרח אירופה כ”מזרח הפרוע” שלהם. היטלר עצמו התייחס גם לתקדים הספרטני של “הטיהורים האתניים” כדי להראות שהוא לא מחדש דבר.

הרצאה חמישית - ”השואה היהודית כג’נוסייד אחד מיני רבים”

בדור האחרון איבדה שואת היהודים את מעמדה הפרדיגמטי כ”שואת כל השואות” והיא נתפשת יותר ויותר, לפחות באקדמיה אך גם בשיח הציבורי, כמקרה ג’נוסייד אחד מבין רבים. התפישה הזו פותחת שדה שלם של דיון באשר למיקומה ההיסטורי של השואה בזמן ובמרחב. כך, למשל, ההיסטוריון בן קירנן טוען כי הג’נוסייד הראשון שבוצע מתוך השקפת עולם המבוססת על גזע התרחש בספרטה והאחרון התרחש/מתרחש בדרפור. ג’ארד דימונד אף הרחיק לכת וטען כי הג’נוסייד הראשון אי פעם התרחש עם חיסולו של האדם הניאנדרטלי על ידי ההומו סאפיינס!

הג’נוסייד הראשון שביצעה המדינה הגרמנית התרחש בכלל בראשית במאה העשרים בקולוניה שלה בנמיביה וכוון נגד שבטי ההררו והנאמה המקומיים. בנמיביה התקיימו חוקים ופרקטיקות של הפרדת גזע בין גרמנים לשחורים. הג’נוסייד של השבטים המקומיים החל עם “פקודת השמדה”. בנמיביה הקימו הגרמנים את מחנה הריכוז הראשון, היינו, כשלושה עשורים לפני הקמת דכאו.

נזכור גם שהג’נוסייד הראשון שביצעו הנאצים לא כוון כלפי היהודים אלא נגד אוכלוסייה גרמנית במסגרת פרויקט “המתת החסד” שבה נרצחו חולים חשוכי מרפא, בין היתר, בתאי גזים על אדמת גרמניה.

כרונולוגיה כזו משנה לחלוטין את האופן שבו אנו מסבירים, מתארים ומבינים את שואת היהודים. כך, למשל, מהתקדים הנמיבי אפשר להסיק ששורשיה ומקורותיה של שואת היהודים היו בכלל בדרום היבשת השחורה. אפילו ברמה הביוגרפית אפשר למצוא קשרים שהרי לא מעט נאצים לעתיד שירתו בנמיביה. אפילו אביו של הרמן גרינג היה המושל הראשון של הקולוניה וגרינג גדל באווירה של הפרדה גזעית בין גרמנים לשחורים. מהתקדים של פרויקט “המתת החסד” אפשר להבין את השואה ככזו שכוונה נגד בני אדם בריאים שהוגדרו באופן פוליטי כ”חולים” וכ”חשוכי מרפא”.

בהרצאה שלי אדון באפשרויות השונות לתאר, להסביר ולהבין את שואת היהודים כג’נוסייד, בהשלכות של תפישות אלה ובמגבלותיהן.

הרצאה רביעית - ”האם הנאצים היו ירוקים, ואכן כן – מה זה משנה?”

זוהי אולי ההרצאה הבעייתית ביותר בסדרה, ואני מעריך שלא צריך להסביר מדוע. מצד אחד אין ספק שהנאצים קידמו חקיקה מהמתקדמות בעולם בכל האמור לגבי השמירה על הטבע וההגנה על הצומח והחי. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בחוק הרייך להגנת הטבע מ-1935 שהיה המתקדם בזמנו ושאף מדינה אירופאית לא הגיעה לרמתו לפני שנות החמישים והשישים. מצד שני, במבחן התוצאה המשטר הנאצי היה הרסני לסביבה מכל מבחינה – כלכלית, צבאית, אנושית.

אולם מעבר לדיון ההיסטורי הקונקרטי בשאלה, קיימת לדעתי אפשרות אחרת לבחון אותה. ב-1866 טבע הביולוג והזואולוג ארנסט הֶקֶל את המונח “אקולוגיה” והגדיר אותו כ”מדע הכולל העוסק ביחסים בין האורגניזם לסביבתו, כולל, במובן רחב, כל ‘תנאי החיים’”. הקל היה מהדמויות המרכזיות שקידמו את רעיון ההיגיינה והסלקציה הגזעית. כך, למשל, הוא צידד בתפיסה הספרטנית של בדיקות פיזיות וסלקציה של תינוקות ותמך בהרג של נכים וחולים. (שימו לב שהמושג “אקולוגיה” הגיח אל העולם מהאגף הפוליטי הימני הקיצוני! רק בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הוא עבר טרנספורמציה אל השמאל.) אני חושב שישנה אפשרות לזהות את הנאצים כ”אקולוגים” במובן המקורי הזה של המילה. תנועה ומשטר שבאמת היו אובססיבים לגבי היחסים בין האורגניזם לסביבתו במובן הרחב ביותר שכולל מעבר לצומח ולחי גם את האדם. במקרה הזה האקולוגיה הנאצית היתה גם “אקולוגיה אנושית”. אין פלא ש”היהודי” היה בעיני הנאצים מפגע תברואתי לכל דבר ועניין – דמות מלוכלכת ומלכלכת, מזהמת ומזוהמת שיש לטהר את העולם ממנה.

הרצאה שלישית - ”מצב החירום הנאצי”

ב-28 בפברואר 1933 הכריזה הממשלה הגרמנית בראשות היטלר על מצב חירום כלל ארצי באמצעות הצו להגנת העם והמדינה. זהו הרגע אולי החשוב ביותר במעבר מרפובליקת ויימאר אל הרייך השלישי. חוקרים רבים זיהו בהכרזה על מצב החירום את הרגע שבו קרסה מדינת החוק הגרמנית שהפכה לדיקטטורה. אולם הטענה הזו אינה מדויקת מכיוון שמצב החירום הוכרז על פי החוק.

היה זה המשפטן הנאצי קרל שמיט שטען כי מצב החירום נמצא הן מחוץ לחוק (כי הוא מבוסס על השעיית החוק) אך גם בתוך החוק (מכיוון שהחוק הוא שמאפשר לריבון להכריז על מצב חירום). בהרצאה אדון בתפישה הנאצית את מצב החירום ואטען כי מחנה הריכוז הוא הביטוי הארכיטקטוני של אותו מצב. מחנה הריכוז נמצא מחוץ לחוק (כי אפשר לסמן כל אחד, לבוא אליו באמצע הלילה ולזרוק אותו למחנה) והוא נמצא בשליטה של ארגון שלא נענה לחוק (האס-אס). אולם בעת ובעונה אחת בני אדם מושלכים אל מחנה הריכוז בשם החוק. כפילות זו המאפיינת את מצב החירום היא שהפכה את המשטר הנאצי לקשה לפענוח חד משמעי. מה שאולי קשה לתפוש כאן הוא האפשרות לבצע מעשים לא חוקיים, קרימינליים, בשם החוק. בחלק מהמקרים זה אפילו היה נשגב מבינתם של חלק מהקורבנות ששילמו על כך את המחיר הכבד ביותר.

הרצאה שנייה - ”הנאציזם כדת פוליטית”

דת פוליטית היא פוליטיקה שהפכה בעצמה לקדושה. על פי אמיליו ג’נטילה, אחד החוקרים החשובים ביותר של התופעה, הפיכת הפוליטיקה לדת היא הפן החשוב וגם המסוכן ביותר של הטוטליטריאניזם. דת פוליטית, לפי תפישה זו, מופיעה כאשר תנועה ומשטר פוליטיים מעניקים מעמד של קדושה ליישות ארצית. היישות הארצית הזו יכולה להיות “האומה”, “הארץ”, “המדינה”, “האנושות”, “החברה”, “הגזע”, “הפרולטריון”, “ההיסטוריה”, “החירות” או “המהפכה”. היישות הארצית הזו הופכת אז לעיקרון המוחלט של הקיום הקולקטיבי. היא מתפקדת כמקור העיקרי של ערכים להתנהגות של הפרטים והכלל. היא מרוממת למעמד של הציווי האתי העליון של החיים הציבוריים. בכך הופכת אותה יישות ארצית למושא של הערצה ושל מסירות אפילו עד לנקודה של הקרבה עצמית ורצח.

הנאצים, לפי הפילוסוף הנאצי ארנסט ברגמן, אינם מאמינים בישו, כיוון שהם רואים בעצמם את ישו החדש. וזאת משום שבניגוד לישו, לדבריו, “אנו רוצים לרפא ולגאול את האדם כאשר הוא נולד, ולא כאשר הוא מת”.

הרצאה ראשונה - ”מה עוד אפשר לחדש?”

מסתבר, אני חושב, שאפשר לחדש לא מעט בחקר הנאציזם הן מבחינה היסטורית (עובדות) הן היסטוריוגרפית (פרשנויות) והן מתודולוגית (שיטות מחקר). למשל, שהג’נוסייד הראשון שהמדינה הגרמנית ביצעה לא היה של יהודים וגם לא של חולים במחלות תורשתיות במסגרת פרויקט “המתת החסד”. כבר בראשית המאה העשרים הקימה גרמניה מחנות ריכוז, שגם נקראו כך, בקולוניה דרום-מערב אפריקה הגרמנית (נמיביה כיום) וחיסלו כמעט עד תום את אוכלוסיית שבטי ההררו והנאמה המקומית. במילים אחרות, יש כאן אפשרות לכתוב את תולדות השואה כשפרק א’ בכלל מתרחש בדרום אפריקה של ראשית המאה העשרים.

חידוש נוסף, מעניין ולא בלתי בעייתי, הוא לעמוד על הקשרים ושיתופי הפעולה ההדוקים, האידאולוגיים והארגוניים, בין הנאצים לבין האיסלמיסטים בשנות השלושים והארבעים. הסיפור של חאג’ אמין אל חוסייני הוא קצה הקרחון. רבים טוענים שהנאציזם היה ענף בפשיזם/טוטליטריזם שפשה בשנות העשרים והשלושים. יש היסטוריונים שטוענים בתוקף כי יש להכיל במסגרת קטגוריה זו גם את התנועות האיסלמיסטיות המודרניות שראשיתן בתנועת “האחים המוסלמים” שהוקמה ב-1928, היינו, באותו עשור שבו הוקמה המפלגה הפשיסטית האיטלקית וזו הנאצית בגרמניה. זה מעניין. הקושי שלנו לחשוב על התנועות הללו יחדיו הוא העובדה שלפשיסטים ולנאצים לקח מספר שנים לתפוס את השלטון במדינה. לאיסלמיסטים מספר עשרות שנים.

נושא אחר שכבר כתבתי עליו לא מעט הוא לבחון את החקיקה הירוקה הנאצית שהיתה המתקדמת ביותר לזמנה. החוק הגרמני להגנת הטבע שחוקק ביוזמת גרינג ב-1935 היה פדרלי, מאוד מפורט, בעל שיניים (טוב, נו, נאצים) ועוד. בריטניה וצרפת, למשל, יגיעו לרמת החקיקה הזו רק בשנות החמישים והשישים. זו עובדה. מה זה אומר? זו כבר שאלה אחרת!